משפט על הכתובה

מישל חדאד ודורית זילברמן, עורכי דין

משפט על הכתובה

משפט על הכתובה

ענייני נישואין וגירושין במדינת ישראל נתונים לסמכות בית הדין הרבני. בעבר כל העניינים הכרוכים בנישואין ובגירושין היו בסמכות זו, כיום פועל במקביל בית המשפט לענייני משפחה, והוא דן בכל העניינים האזרחיים, שאינם קשורים לאקט הדתי עצמו. אם אדם רוצה גט הוא פונה לבית הדין הרבני, אבל בקשר לחלוקת רכוש, מזונות, משמורת הילדים הוא יכול לבחור ולפנות או לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

אם הוא פונה לרבני – עליו לבצע פעולה נוספת הנקראת כריכה. עליו לכרוך את כל העניינים האחרים אל הגט ובכך הוא מעניק לרבני סמכות לשפוט ולהכריע בכל ענייניו.

יותר ויותר זוגות מעדיפים כיום שלא להתחתן בנישואין דתיים ומכיוון שבישראל זו צורת ההתקשרות היחידה המותרת על פי החוק, עד שתוכר פה ברית הזוגיות ותתקבל כחוק (ואיך הסבתא שלי היתה אומרת? זה יקרה כשיצמחו לי שערות על כף היד) ועד אז  הם מוצאים דרכים עוקפות רבני לעשות זאת: להישאר כידועים בציבור עם הסכם ממון וצוואה; להינשא בחו"ל ולנצל את העובדה שישראל מכירה בחוקי מדינות זרות, ואם זוג נישא בקפריסין/לאס וגאס וכל מקום אחר מחוץ למדינה – ישראל תכיר בו עת יירשם במשרד הפנים כזוג נשוי. הוא יוכר כנשוי לצורך כל הזכויות האזרחיות – כגון ביטוח לאומי, דיני ירושה וכו' אבל ברבנות לא יכירו בנישואיו, לכן יהיה לו מאוד קל להתגרש אם ירצה בכך.
השמועה אומרת שברבני יותר קל לגברים להתגרש, כי מתחשבים בהם יותר ואילו לנשים מוטב להתגרש בבית המשפט לענייני משפחה – מקום שדוגל בשוויון בין המינים. כתוצאה מכך יוצאים הצדדים המתגרשים למירוץ. עם אות השריקה (הדומה יותר במקרה הזה לאנחה המשחררת המון אוויר מהריאות) צד א', הנושא עליו את סימני ההיכר של הזכר, רץ עם בא כוחו לרבני וצד ב', הנושאת עליה סימני היכר של נקבה, רצה עם באת כוחה לבית המשפט לענייני משפחה. אז זהו – שלא תמיד ולא באופן אוטומטי נכון לעשות זאת.
אחד הסממנים הדתיים שנטו לוותר עליו במשך העשורים הקודמים שב וקם לתחייה הוא  הכתובה. בית המשפט העליון היצר כל כך את צעדיו של הרבני ופינה מקום נרחב לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא מודרני בהרבה בגישתו למשפחה כיום, לא פלא איפוא שהרבני החיה את מה שעומד לרשותו. את הכתובה.
הכתובה לא נועדה להגן על הזכויות הממוניות של האישה, אבל כן נועדה להגן עליה. שכן על פי ההלכה גבר יכול לגרש את אשתו בכל עת והכתובה נועדה כדי שלא יהיה לו קל להוציאה.
זוג נישא לאחר חברות של שלוש שנים, שכרו דירה והחלו את חייהם המשותפים. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת נטש הבחור וחזר לבית הוריו. לאשה ההמומה הוא הודיע שלא מתאים לו להיות נשוי וזה לא מה שחשב. דווקא מפני שכמותו נועדה הכתובה להגן. ודווקא מפני שזו היתה תקופה קצרה.
הכתובה מחולקת לשלושה חלקים (איך לא?) עיקר הכתובה; תוספת הכתובה ונדוניה. עיקר הכתובה – 200 זוז לבתולה, שלא היתה נשואה קודם ו-100 זוז לגרושה ואלמנה (שווה כיום 500 ₪). תוספת הכתובה – אצל אשכנזים 200 זקוקים כסף ובכתובה הספרדית – הבעל צריך להמציא ולנקוב בסכום. למה כדאי לחתום על כתובה אשכנזית? כי אף אחד לא יודע מה זה 200 זקוקים כסף. אין מטבע כזה. ולכן הסעיף לא מתממש. (הרב דייכובסקי מבית הדין הרבני הגדול פירש – שהאישה זקוקה לדמי הסתגלות במשך שנה. הוא לוקח את משכורת הבעל ומכפיל ב-12 חודשים, ואלה הזקוקים. אבל זה לא פסק דין מחייב ולכן לא תמיד יאמצו את זה). אצל הספרדים – אוהו – הכבוד, הגאווה, השופוני אנס, כל אלה גרמו לגבר אחד שאנחנו מייצגים את אשתו להעניק לה בכתובה 555,000 ₪. חמסה חמסה חמסה נגד עין הרע. אבל זה לא עזר וכעבור עשר שנים הבעל עזב את הבית והחל את חייו, לא ממהר לא לבית המשפט ולא לרבני. אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. האישה הגיעה אלינו ואמנם אין סעיף הצמדה לכתובה אבל גם כיום הסכום הזה יעזור לה מאוד.
יותר מזה, אילו כתב לה 5 מיליון, כל בר דעת יודע שזה סכום דמיוני, ואף אחד לא ידרוש מהבעל לממש אותו. אבל 555,000 דווקא סכום ריאלי, לאור יכולותיו, ולכן שלם ישלם לה. עד מיליון ₪ נחשבת הכתובה לכתובה סבירה. על כתובה סבירה – יחייבו את הבעל לשלם,  כך שלא תמיד נכון לייעץ לאישה ללכת לבית המשפט לענייני משפחה.
מצד שני, מאז חרם דרבנו גרשום – אי אפשר להעיף אישה שלא ברצונה. כך שהנושא שלא תהיה קלה בעיניו כבר פחות רלבנטי. וכמו כן, באותו מירוץ סמכויות מתחרים גם בתי הדין ובתי המשפט עצמם, ולכן כיום אפשר לבקש מבית המשפט גם כן לקיים את הכתובה, ושם גם מצמידים אותה, אבל אין עוד הרבה תקדימים על מימושה שם.
מה שחשוב זה לשמור על הכתובה. פיזית. בלעדיה אין הוכחה. עד כדי כך התעודה הפיזית היא שחשובה  – שאם כתובה נעלמה או אבדה על הבעל לתת כתובה חדשה או להתגרש. ועוד נקודה למחשבה – הרבנים מבקשים מבני הזוג להסמיך אותם לקבוע על פי שיקול דעתם ולפסוק חלק מהכתובה. אם לא תתנו – הם חייבים לפסוק על כל הסכום. כמובן שהפסיקה נעשית על פי עילות: עילת מומים, עילת עקרות, עילת עוברת על דת משה, על כל אלה תהיה האשה זכאית לכתובה. גם אם  מורדת בטענה מבוררת תקבל. מורדת – לא. מורדת בטענה מבוררת – כן. עילות מעשה כיעור או עילת זנתה תחתיו – לא.
השמועה כאילו אישה שבגדה לא תקבל את זכויותיה בבית הדין הרבני כבר לא נכונה. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון וחוק זה קובע כי מגיע לבני הזוג לחלק את רכושם חצי חצי בלי קשר לבגידות וגם בלי קשר ליוזמה לפירוק הקשר. לא מענישים את האשה גם אם היא יוזמת את פירוק המשפחה, כך קבע בג"צ. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון, כלומר החוק הזה מחייב גם אותו. מה  שאישה מפסידה אם "זנתה תחתיו" (נסו לדמיין את הביטוי) זה את מזונותיה הזמניים עד הגט (אחרי הגט ממילא אין מזונות אישה) ואת תוספת כתובתה. לכן העצה לנשים כן ללכת לרבני ולתבוע את כתובתן כפופה לשני תנאים – א. שהכתובה היא ספרדית והגבר שלה כתב סכום נכבד בכתובה. וב. שהיא צדקת ואין לה עדיין רומן עם גבר אחר.
החלק השלישי של הכתובה הוא הנדוניה. הנדוניה מורכבת מנכסי צאן ברזל – הנכסים שהאישה הביאה מלפני הנישואין והרשומים על שמו של הבעל – שכן הבעל זכאי לפירות כל עוד הם נשואים (אם מדובר בדירה – זכאי לדמי השכירות, למשל) ונכסי מילוג – נכסיה הרשומים על שמה של האישה.
בכל העילות שעוזרות לבעל האישה עלולה להפסיד את כתובתה אבל לא את הנדוניה. כלומר, מה שהביאה עמה לנישואין חוזר עמה. למעט במקרה אחד בו תפסיד את נכסי צאן ברזל – אם זנתה תחתיו ואם הצליח להוכיח זאת.
אם פסקו לאישה את כתובתה ולפתע הבעל מתחרט ומבקש שלום בית כי בבת אחת התאהב באשתו עד מעל לראש – יבדקו אותו ואם יתרשמו שזה רק בגלל הכסף יחייבו אותו למרות הכל לתת לה גם כתובה וגם מזונות.