פסק דין זה סוג של סיפור

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד דורית זילברמן

פסק דין זה סוג של סיפור

פסק דין זה סוג של סיפור

לאשתו של אזואלס היה מאהב. לא רק שהיה לה מאהב היא אהבה לנפנף בו לפני בעלה. פעם אחת אשתו של אזואלס ישבה במכונית עם המאהב ואזואלס עבר ברחוב. אשתו של אזואלס הקפידה להתנשק נשיקה צרפתית לוהטת כדי שבעלה יראה. בעלה הסיט את מבטו וצעד משם במהירות. אבל אשתו של אזואלס לא הסתפקה בכך. המאהב התניע את המכונית עקף את אזואלס, נעמד מולו, והזוג הצטרפת בשנית. אז אזואלס שלף אקדח, שהיה עליו דרך קבע, ברישיון, וירה באשתו ובמאהב.

בבית המשפט המחוזי הואשם אזואלס ברצח בכוונה תחילה. אזואלס הגיש ערעור לבית המשפט העליון ובראש ההרכב עמד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. בפסק דינו, תיאר ברק את השתלשלות העניינים וכאשר הגיע לכך שהמאהב והאישה עקפו את אזואלס על מנת להתנשק לו מול העיניים כתב את המשפט: "עיני המערער חשכו". אם עיני המערער אזואלס חשכו, לטעמו של ברק, אפשר להבין כבר את גזר הדין.

 ואמנם ברק העלה את מה שלא אמרו בבית המשפט המחוזי, וזהו יסוד הקינטור (אם מוצאים שהיתה הקנטה, הרי שהרצח היה ספונטני ולא מתוכנן, שפירושו הריגה ולא רצח בכוונה תחילה). אזואלס לא תכנן לרצוח. האקדח היה עליו תמיד. הוא נבדק ונמצא ראוי לקבל רישיון לאקדח אבל כשאשתו מתאמצת להראות לו ולהוציאו מדעתו, עיניו חשכו, והוא יצא מדעתו. ולכן גזר הדין ירד מרצח בכוונה תחילה להריגה.

 עיני המערער חשכו, זוהי מטאפורה. הרי הם לא באמת חשכו.  מטאפורה זה אמצעי ספרותי או רטורי. אנשים נוטים לחשוב שפסק דין זה דבר נייטרלי ונקי מכל אמצעים ספרותי או רטורי. השופט, כמו קורא של רומנים, ממלא פערים, משלים פרטים, ממזג בין הגרסאות של שני הצדדים, מתרשם מהגיבורים, שפת גופם, מבטיהם והטון של קולם.   

 

    יש קשר הדוק בין המעשה השיפוטי ובין חיבורו של סיפור: שופט שקורא את הסיפור בתיק המונח לפניו, בהכרח גם כותב אותו מחדש, ומי שכותב את הסיפור, כותב גם את סופו. הסוף הוא פסק הדין. דעה אחת גורסת כי הנרטיב (נאריישן= באנגלית סיפור, אבל אין הכוונה לסיפור כיצירת אמנות אלא ליסודות ספרותיים בדיבור הרגיל) הוא יסוד רצוי, ראוי ואף חיוני במסגרת העשייה השיפוטית. דעה אחרת גורסת כי הנרטיב הוא יסוד לא אתי ומגמתי ויש לנטרל אותו בכתיבת פסק הדין. "הנרטיב חדר למשפט", התלונן אלן דרשווביץ, (המשפטן האמריקני המהולל פרופסור למשפטים מהארווארד) וראה בכך דבר רע.

אלן דרשוביץ תוקף בחריפות את חדירת הנרטיב למשפט. הנרטיב מכניס לדבריו סדר, הגיון ומשמעות במציאות, בעוד שלעתים המציאות מורכבת מאירועים מקריים ונטולי קשר לאירועים אחרים שקדמו להם או שבאו אחריהם. כאשר אנו מייבאים אל השיטה המשפטית טכניקות נרטיביות, אנו מטשטשים את הגבולות שבין בִּדְיוֹן (כתיבה דמיונית) ובין עובדה ופוגעים ביכולתו של ההליך השיפוטי לגלות את האמת. בעולמו של צ'כוב רובה התלוי במערכה הראשונה יורה תמיד במערכה השלישית וכאבים בחזהו של הגיבור הם תמיד הקדמה להתקף לב. במציאות לא כל הרובים יורים ורוב הכאבים בחזה נובעים מבעיות עיכול.

    קתרין מקינון (משפטנית אמריקנית פמיניסטית משפיעה מאוד, פרופסור למשפטים ממשיגן) משיבה לדרשוביץ, שגם אם המציאות כאוטית (מלשון כאוס, תוהו ובוהו) ומקרית, ההוויה האנושית היא ניסיון מתמיד, אם גם מוגבל וחלקי בהכרח, להכניס משמעות אל הכאוס, להבין, לחתור לסדר ולצדק. אחד האמצעים החשובים העומדים לרשותנו לצורך הניסיון הזה הוא הנרטיב.

    אנחנו טוענים כי הנרטיב, כלל אותם אמצעים רטוריים, לא חדר למשפט אלא נחשף. פשוט פתאום התחילו לשים לב אליו. לא ניתן לסנן את הנרטיב מתוך הטקסט המשפטי. הנרטיב מובנה בתוך כל טקסט כמו חומרים שהותכו יחדיו, ורכיביהם מופיעים בכל אחת מהמולקולות. כדאי לחדד את דימוי ההתכה ולהבחינו מדימוי הריתוך: כשמרתכים שני חלקים זה לזה ניתן להפריד ביניהם אבל לא כך בהתכה.

 

אך קיים הבדל משמעותי ביותר בין כוחם של סיפורים ספרותיים ובין כוחם של סיפורים משפטיים: רק כוחם של הסיפורים המשפטיים הוא נורמטיבי. הנרטיב בפסק דין אינו חושף את המציאות או "מגלה" אותה, אלא מכריז על התרחשות מסוימת כעל מציאות. השופטים חייבים לכאורה לתאר דברים כהווייתם ולהימנע מכל מגמתיות או שימוש באמצעי שיש בו כדי "לזייף" את תיאור מצב הדברים. לכאורה אין השופטים אמורים להשתמש באמצעים רטוריים, או לברור חומרים, כיוון שלא מדובר בטקסט בעל ערך אסתטי אלא בעל ערך מוסרי הקובע גורלות. האם אין מקרים שבהם מחליף כוחו הסוחף של הסיפור את מהלכו של הדין?

     

    ברובד הסמוי קיים אצל כל אדם, ובכלל זה אצל כל שופט ושופט מאגר של נרטיבים פנימיים, הנבנים באמצעות מבחן האישיות, ההשתייכות המגדרית, הלאומית, הדתית וכד'

    הנרטיב הפנימי, שהוא שונה וייחודי אצל כל שופטת ושופט, אינו נתון לשליטה ול"משטור", מאחר שהוא חלק מתודעה שיפוטית אינדיווידואלית, שהשופטים אינם יכולים לשנותה לפי בחירתם החופשית. לעומת זאת, הנרטיב החיצוני, הסיפור שהשופטים בוחרים לספר בפסק הדין, נוצר ומתעצב במודע, באמצעות שורה של בחירות שבוחרים השופטים. בגלל הנרטיב הפנימי נוצר מצב שלמרות שהרכב שופטים באותו מקרה משפטי, שנחשפים לאותן עובדות ופועלים תחת אותו חוק ,מפרשים את המקרה כל אחד בדרכו. המקרה הקיצוני ביותר היה במקרה של אל עובייד, שהואשם ברצח הנערה חנית קיקוס.

ההרכב היה של 7 שופטים ולא רק שהיתה דעת רוב ודעת מיעוט אלא שהיו שלוש דעות שונות לחלוטין – דעה אחת גרסה שהוא רצח אך לא אנס. דעה שניה היתה הפוכה ודעה שלישית גרסה שאל עובייד חף מפשע. ואז הרחיבו את ההרכב ל-9 שופטים. אל עובייד נידון למאסר עולם על רצח בכוונה תחילה אבל השופטים מתייסרים ושבים להתלבט בכך באופן ציבורי עד היום.

  

    אם נציץ לרגע בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת חוה יערי ואביבה גרנות שרצחו את מלה מלבסקי, פרשה שבה הייתי אני, מישל חדאד, ראש צוות החקירה המיוחד (וראש מחלק פשעים חמורים דאז), ומי שהביא לתפיסתן, נראה בבדיקת השמות והכינויים להם זכו משתתפי הפרשה את הנרטיב הפנימי, הבלתי נשלט, של השופט חלימה מציץ מבעדם. הנרצחת מכונה "המנוחה". הכינוי "מנוחה" יוצר רושם של מי שמת בשלווה ומצא את מנוחתו, אחותה של הנרצחת נזכרת כמה פעמים בשם הגב' שפאן. השופט מקפיד לכנותה בתואר גברת לפני שם משפחתה, פניה שיש בה מתן כבוד.

   

    היחידה הזוכה לשם פרטי היא היצאנית שדיווחה למשטרה על מציאת הגופה ואף העידה במשפט. לה קורא השופט "קטי". לדעתנו, נובעת בחירה זו מהטעם ההפוך לבחירה בכינוי הגב' שפאן, היינו פנייה המעידה על חוסר כבוד. יצאנית, על אף היותה עדת מפתח, כנראה איננה ראויה לשם משפחה, אף שמהעיתונות אנו למדים שלא היה שום צורך להסוותה ולהסתירה. כך גם לגבי שתי יצאניות נוספות, שהשופט מכנה גם אותן בשמן הפרטי בלבד "רחל וגלית". עד מסוג זכר שנהג באזור, כדי ליהנות מאחת היצאניות מן הסתם, זכה להיכתב בפסק הדין בשמו המלא (והמכובד): "שרון מרוז".

    אותו נרטיב פנימי מוזן על ידי אגדות ומיתוסים ספרותיים וחברתיים,

כמו: הזונה  המשקפת במראה מעוקמת את פני החברה

    הזונה, קטי, היא הטובה המוליכה לגילוי הגופה ברצח הנתעב ואילו נשות החברה הגבוהה הן הרעות בסיפור הזה. לזונה יש לא פעם תפקיד של קדושה בספרות, וכן בנצרות. הנרטיב העיתונאי קלט לחיקו את המיתוס הזה, ואילו בנרטיב השיפוטי, זוכה הזונה ליחס של אי כבוד ש"נפלט" לשופט וחשף את הנרטיב הפנימי שלו כשבחר לכנותה רק בשמה הפרטי. היא בהירארכיה נמצאת נמוך אפילו ממקומה של הרוצחת.

 

    סינדרלה או "לכלוכית" בגרסה העברית

    קטי ראתה בדרכה נעל מונחת באמצע דרך הכורכר. (עמ' 2 בפסק הדין) בספרות הפכה הנעל מוטיב סמלי במיתוס של סינדרלה, כשרוב  האגדה עניינה חיפוש בעלת הנעל. התאמת הנעל לרגל הנכונה היא כמו הרכבה של פאזל גורלי, המשליטה סדר וביטחון בחברה.

    הגופה שנמצאה לא הרחק היתה מושחתת ומלוכלכת. הלכלוך, או "לחיות באפר" מקבל במיתוסים אפקט סמלי הן להשפלה והן לקנאת אחיות. בסיפור על לכלוכית, בזכות הנעל גוברת האחות המושפלת, החיה בלכלוך, על אחיותיה המקנאות בה. גם בסיפור יערי גרנות, קינאו שתי הרוצחות בקרבנן על שום כספה, וגם כאן, כמו באגדת סינדרלה, מציאת הנעל לרגל המתאימה הביאה את האחות המושפלת לגבור עליהן, לנצח אותן, ולהעמידן במקומן. הנעל הביאה לחשיפת האמת גם באגדה וגם בחיים. באגדה מביאה הנעל לסוף טוב ולגורל מאושר לבעלת הנעל. בחיים לכאורה לא כך היה. אלא שבמקרה שלפנינו, חשיפת האמת, שהביאה להענשת הרוצחות ולהשבת הסדר החברתי על כנו היא הדבר הקרוב ביותר לסוף טוב של הפרשה.

 

    החטא ועונשו – הכובע

    במכתבה המזויף של חוה יערי נזכר כובע ברט. בספרי, "נשים רוצחות", אני מספר כי כאשר קראתי את המכתב לא ידעתי עדיין מי כתב אותו אך ידעתי לבטח כי מי שכתב אותו ראה את המנוחה סמוך לשעת  מותה. וזאת משום שלמלה מלבסקי היה כובע ברט, כמקובל אצל אישה דתית, פרט שהקפדתי שלא יצא אל התקשורת. מי שכתב את המכתב לא יכול היה ללמוד פרט זה מן התקשורת, כלומר, היה למספר הגרסה שבמכתב – פרט מוכמן.

   

    בדרכו אל הרצח (עמ' 6) מתואר רסקולניקוב בבגדיו המרופטים ושיכור אחד צועק לעברו: "אי, אתה, בר-מגבעת גרמני!"  מגבעת זו היתה גבוהה, עגולה, נוסח גרמני. אך כבר בלתה כולה, הצהיבה, כולה חורים וכתמים, נטולת שוליים, יוצאת דופן בדמות זווית מכוערת ביותר. רסקולניקוב קולט עד כמה יוצאת דופן המגבעת שלו וחושב: "הנה מין דבר הבאי שכזה, איזה דבר של מה בכך תפל ביותר עלול לקלקל את כל הרעיון כולו! כן, מגבעת בולטת מדי, מגוחכת, ועל כן גם בולטת… ממרחק של פרסה יחבינו בה, ותיחרת בזכרון,… והרי כאן עדות מוחשית…. הזוטות, הזוטות – הן העיקר! דברים אלה של מה בכך הם המקפחים תמיד את הכל."

    הכובע היה גם הפרט שהסגיר בספרו של דוסטוייבסקי "החטא ועונשו" את הגיבור רסקולניקוב והביא ללכידתו, בדיוק כשם שהביא ללכידתה של חוה יערי. ללמדך שאין פשע מושלם.