שכר טרחה הפוך על הפוך

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

תהרגו אותנו אם אנחנו מבינים מדוע הלקוח מעדיף לשלם לפי שעת עבודה של עורך דין. אם עורכי דין מקבלים לפי ישיבה או לפי דיון בבית המשפט לחלקם תהיה מוטיבציה להוסיף אש למדורה ולחמם את הסכסוך על מנת שיהיו עוד דיונים ועוד דיונים פירושם עוד כסף.
    עורך דין מפורסם נפטר ומגיע לשערי גן עדן. מחכה בתור, וכשהוא מגיע למלאך העומד בשער הוא אומר לו: "נפלה טעות! אני ישבתי לי במשרד, עבדתי לי על תיק חשוב, ופתאום, ללא כל סיבה, אני מת. מה זה צריך להיות?" המלאך שואל את עורך הדין לשמו, בודק במחשב שלו וחוזר אליו: "אני לא יודע למה אתה מתלונן, כתוב שנפטרת בשיבה טובה." "מה?!" משתומם עורך הדין, "אני בן 35… מה פתאום שיבה טובה?" המלאך בודק שוב במחשב שלו ואומר לעורך הדין: "על פי חישוב שעות העבודה שחייבת את הלקוחות שלך אתה בן 187."
    בדיחה לא רעה, וזו רק אחת ממאות ואלפי בדיחות שממציאים בארצות הברית על עורכי דין. בקרוב אצלנו.
    לטעמנו זה היה צריך להיות להפך: אם הסכסוך נפתר במשרדנו (בשיבה טובה) בגישור או בפשרה, אנו אמורים לזכות בשכר הגבוה ביותר. אם הסכסוך עובר לבית המשפט עלינו להרוויח פחות ואם יהיה עלינו להגיע בערעור לערכאה גבוהה יותר, אנחנו אמורים להרוויח הכי מעט.

  וכדאי אפילו לחדד את המצב ולקבוע עם הלקוח שאם הכל יבוא על פתרונו בישיבה אחת יגיע לנו בונוס שמן בנוסף לשכר הטרחה. וכל כך למה? תחשבו כמה רעלים אנחנו חוסכים לכם, כמה התרגשויות, כמה כעסים, שגוררים מחלות, כמה לילות ללא שינה, כמה מונולוגים פנימיים שבהם אתם לא מפסיקים לדבר עם עצמכם ולדמיין ולהתאמן מה תגידו כשתפגשו את הצד השני. כל אלה תוקפים לפני כל דיון לפני כל ישיבה לפני כל הליך במשפט.
     אבל העולם מתנהל באופן אבסורדי  וגם עולם המשפט נופל למילכוד הזה כך שמתגמלים עורך דין לא לפי כישוריו וכישרונו והיכולת היצירתית של עורך הדין לפתור בעיות אלא לפי כמות העבודה, אותה ניתן למדוד לפי שעות, שעורך הדין משקיע בתיק.
    בדרך כלל אנחנו מטפלים בתיקים פליליים או בתיקי משפחה, אבל לא יכולנו לסרב למקרה אזרחי שהעוולה בו זעקה לשמיים: רשת מרכולים גדולה בארץ קיבלה רעיון שיווקי מצוין מחברה באנגליה. הרעיון היה שהקונים יאספו נקודות וכשיהיו להם מספיק נקודות יוכלו לקבל בעבורן סט סירים במתנה. את הסירים סיפקה החברה מאנגליה, אשר מכרה אותם לרשת המרכולים בזול, וכולם הרוויחו. רשת המרכולים נהנתה כיוון ששיטת הניקוד והמתנות שבסופה עודדו את  הקניות ברשת הזו דווקא. כעבור שנה הודתה רשת המרכולים מקרב לב לחברה האנגלית, לא חידשה עמה את החוזה, ושילחה אותה לעזאזל. הרשת קנתה סירים זולים יותר בסין וסיפקה לעצמה בעצמה את הסירים ובכך חסכה כמה גרושים.  החברה מאנגלייה התרגזה ופנתה אלינו.
    פנינו למשרד חקירות על מנת שיבררו עבורנו כי אכן כאלה הם פני הדברים, וכי אין מקבלים עוד סירים מתוצרת אנגלייה בעבור הנקודות. רצינו לדעת כי אמנם נישלו את החברה מהרעיון ומהסירים. תוך 24 שעות היו בידינו ראיות כי הטענה של החברה מאנגלייה אמנם נכונה. כמה לקוחות העידו והראו את הסירים שקיבלו, ואמנם לא היו אלה הסירים של החברה האנגלית, וכמו כן בשיחה מוקלטת שנוהלה בין החוקר לבין מנהלי כמה מסניפי הרשת הוכח שכך הדבר. חד וחלק. שחור ולבן. החברה באנגלייה זכתה במשפט. עכשיו נותר עניין שכר טרחתנו. החברה פתחה מחדש את הסכם שכר הטרחה וטענה כי דרשנו שכר מאוד גבוה עבור עבודה שהסתיימה ביממה. מה המסקנה? הרי יכולנו לחכות חודשיים שלושה, לנפח בדוחות שלנו את שעות העבודה, סריקת התקדימים, תשלומים לחוקרים פרטיים ברחבי הארץ וכו'. ואז היה גורלנו כגורל אותו עורך דין מהבדיחה שלמעלה.
    בטבע יש סימביוזה טובה וסימביוזה רעה. סימביוזה, כלומר תלות מוחלטת. סימביוזה טובה מתחוללת בין הכריש והסרדינים. הכריש רודף אחרי דגים בים, נאבק בהם, צד אותם וטורף אותם. הוא חזק ומנצח וחבל על מי שמתקרב למלתעות שלו, וכבר ראינו סרטים בנדון. יש לו רק בעיה קטנה אחת: אין לו דרך לנקות  בין השיניים. עכשיו, אם הוא לא ינקה השיניים ירקבו ינשרו, שלא לדבר על הכאבים, וכל מי שחווה כאב שיניים יבין ללב הכריש, אלא שבטבע זה הרבה יותר קריטי, הוא לא יוכל לטרוף וימות לאלתר. הסרדינים, לעומתו, חלשים, קטנים, חסרי מלתעות וקשה להם לצוד מזון. השאריות שבין השיניים של הכריש יכולות להספיק להם למסיבת ירח מלא בקופנגן וגם להזמין את המשפחות עם הילדים למחרת בצהריים. ביהדות יש עיקרון חשוב שאומר, זה נהנה וזה לא חסר. אם סרדין יכול ליהנות מהשאריות מבלי שלכריש זה יחסר, מצווה עליו לתת. בטבע אין מצוות רק הישרדות וכאן העיקרון עולה מדרגה. זה נהנה וזה נהנה. לכריש יש תמיד שיניים נקיות. הוא לא עצבני מזה שתקוע לו פירור בין השיניים ומציק לו כל הערב, והסרדינים שבעים, ולא רק שיש להם מקור מזון שחזק מהם צד, הוא גם טחון ולעוס בגדול, ולא נותר להם אלא לעבד את המזון עיבוד אחרון וליהנות עד השמיים. בעצם עד המצולות.
    סימביוזה רעה מתחולל בין התאו והדרורים בערבות אפריקה. התאו חיה ענקית. ציפורי הדרור קטנות וחסרות הגנה. אין ביניהם תחרות על שטחי מחייה או על טריטוריות. אלא מה? התאו, מסכן, לא יכול לגרד בגב. לא מגיע מה לעשות? הוא לא יכול גם לחכך את הגב שלו בגזעי העצים כמו הדובים. הוא תלוי בדרורים הקטנים האלה, שיגרדו בשבילו. ואל תחשבו שזה עניין קטן: קרציות, פרעושים, זבובים, כינים, כולם חוגגים באופן קבוע במיליונים על גב החיות הגדולות, כי כל אלה מתקיימים רק מהזיעה והשומן שהחיות הגדולות מפרישות על עורן. ותדמיינו כמה זה מציק. הדרורים זקוקים למזון ותוך כדי רכיבה הם מחסלים את כל המזיקים והמציקים האלה כמו חברת ההדברה הגדולה של הטבע. יש רק בעיה קטנה אחת: מה יעשו הדרורים כשהמזיקים הקטנים יתכלו ויושמדו על ידם. הם עצמם משמידים את הקרקע הדשנה שעליה הם יושבים. אז מה הם עושים? הם מנקרים לתאו בגב קצת יותר מדי. ופוצעים אותו. הפצע מדמם ומביא מחדש את כל הזבובים, הכינים, ושאר שרצים למיניהם אל גב התאו ושוב לדרורים יש מה לאכול. והם לא נותנים לפצעים האלה להירפא.
    מהו הנמשל? ודאי כבר הבנתם לבד. רצוי וראוי שעורכי הדין יהיו סרדינים ולא דרורים ביחס ללקוח שלהם. שהסימביוזה תהיה טובה ומוצלחת ולא רעה ובעלת אינטרסים להמשיך ולמשוך את הבעיות של הלקוח עד אין קץ.
    ולכן אנחנו מייחלים ומתפללים ללקוח שיבוא ויציע לנו או יסכים עמנו לשיטת התשלום ההפוכה. ואם פינה זו תפקח את עיניו של אחד הקוראים בלבד, אנחנו עשינו את שלנו, ותרמנו את תרומתנו לעולם המשפט.