עשרים חודשים ישב אסף שיאחי, 28, במעצר בית כיוון שהואשם בעבירות מין שביצע, כביכול, בבת דודתו בת ה-13. במשך עשרים חודשים ארוכים כנצח הוא בהה בטלוויזיה, הסתובב בין החדרים, עישן נרגילה ובעיקר השתעמם וסבל מפני שאפילו התענוג הבסיסי של שינה שלווה הופקע מחייו. במהלך עשרים החודשים האלה הציעה לו הפרקליטות שלוש עסקות טיעון בהבטחה לסגור את התיק בעבודות שירות – ואת שלושתן הוא דחה על הסף. "הלכתי עם האמת שלי", הוא אומר. "ידעתי שלא עשיתי שומדבר ולמרות שמעצר הבית היה סבל נוראי החלטתי ללכת עד הסוף, עד שאצא זכאי".
[caption id="attachment_259" align="alignright" width="202" caption="זיכוי מלא בפרשת האונס שיאחי"]
[/caption]
לאחרונה הוא זוכה מכל אשמה. פה אחד.
"נולדתי מחדש", אומר שיאחי, בראיון ראשון ובלעדי, ושולח חיוך חם לעבר שירה, צעירה דתית ויפת מראה, שבתקופת העוצר היתה לו קרן אור. הוא הכיר אותה כשכבר היה מרותק לבית, במשך שנה וחצי היא היטלטלה באוטובוסים כדי לבקרו והביאה עמה אוכל, בגדים ושמחת חיים. בשבוע שעבר, כשקיבל בחזרה את כספי הערבות שהפקיד, שיאחי קנה טבעת והציע לה נישואין.
אבל לא הכל מאחוריו. עכשיו, באמצעות פרקליטיו, עו"ד מישל חדאד וד"ר דורית זילברמן, הוא מתכנן לתבוע פיצויים מבת דודתו. "היא הרסה לי את החיים ורשימת הנזקים כמעט אינסופית", הוא אומר. "היא הכפישה את השם שלי, בגללה נעצרתי לעשרה ימים וישבתי בבית 'שנה ושמונה', פוטרתי מהעבודה, אמא שלי השקיעה את כל החסכונות שלה במימון ההגנה ואפילו כיום, כשאני קם בבוקר ויורד לרחוב זה לא טבעי בשבילי. אני עדיין מרגיש נרדף. עורכי הדין גם ממליצים לי לתבוע את המדינה שהתרשלה בהגשת התביעה, ונראה לי שאלך על זה למרות שכבר אין לי כוח להתעסק עם בתי משפט".
אז למה תתבע את המדינה?
"בגלל שיש כאן עניין עקרוני. כמו שזה קרה לי זה עלול לקרות לכל אחד. כשבחורה מתלוננת במשטרה כולם מחבקים אותה. כשבחור טוען שהוא לא עשה שומדבר ושזאת עלילת שווא מתייחסים אליו כמו אל פושע. זורקים אותו למעצר, מרחיקים אותו מהבית שלו, נותנים לו להירקב במעצר בית. למה?"
את שמה של המתלוננת עדיין אסור לפרסם. "המשפט התנהל בדלתיים סגורות, כמו בכל עבירות המין, כדי למנוע מצב שבו נערות ונשים יחששו להתלונן", מסביר עו"ד חדאד, "אבל כשנתבע את הבחורה על תלונה כוזבת היא תהפוך ממתלוננת לנאשמת ואז שמה ייחשף". גם בפרוטוקלים של המשפט – שהתנהל בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטים שהם, שבח וברוך – היא מכונה ש'.
ש', כיום חיילת בת 19, היא בת דודתו של שיאחי. "האמהות שלנו אחיות", הוא מספר. "אנחנו גרים בפתח תקווה, שני בניינים מפרידים ביני לבינה, ומאז שאני זוכר את עצמי היא ואחותה הגדולה נהגו לבוא אלינו כמעט כל יום. ישבנו בחדר שלי, ראינו טלוויזיה, עישנו נרגילה, לפעמים יצאנו ביחד למועדונים והרבה פעמים הן אפילו נשארו לישון אצלנו. היינו בני דודים טובים וקרובים, למרות שש' היתה ילדה בעייתית. היא למדה בבית ספר דתי, אבל יצאה עם בחורים שגדולים ממנה בהרבה שנים, במועדונים היא נהגה לשתות אלכוהול ולעשן, וכל יום אמא שלה באה לאמא שלי ובכתה על הצרות והבלגנים שהבת שלה עושה לה".
דודתו ביקשה ממנו לפקוח עין על בתה ושיאחי – שהחל את שירותו הצבאי בשלד"ג, סיים אותו כנהג בתעשייה האווירית ואחרי שיחרורו חיפש את עצמו, כהגדרתו, ועסק בעבודות שונות – מילא את תפקיד "השומר" עד לפני שנתיים. עד למריבה שהולידה את העלילה.
"ביום שישי אחד יצאנו כל החבר'ה למועדון באיזור התעשייה של פתח תקווה", הוא משחזר, "ש' שתתה הרבה, כמו שהיא רגילה, ופתאום בא מישהו לשולחן שלנו והיא הודיעה לנו שהיא הולכת איתו להוציא כסף מהכספומט. לא הבנתי למה היא הולכת עם בחור לא מוכר בזמן שיש לה חבר, אבל לא אמרתי מילה. הלכה. עברו שעתיים-שלוש, חיפשתי אותה במועדון ולא מצאתי. נעלמה. האמת? נבהלתי. יש לי אחריות עליה. אמא שלה ביקשה שאשגיח עליה. אני גדול ממנה בתשע שנים ואני בן דוד שלה. יצאנו מהמועדון, המשכנו לחפש אותה ופתאום היא יצאה מאיזה סימטה חשוכה. השיער שלה היה פרוע, היא נראתה שיכורה ובכלל, מה היא מסתובבת עם בחור זר? אמרתי לה שהיא זונה".
ש' נעלבה ובמשך חצי שנה הם היו ברוגז. "לא דיברנו, היא לא באה אלי", ממשיך שיאחי, "ומבחינתי זה היה בסדר, אבל אמא שלה המשיכה לבכות אצל אמא שלי. דודה שלי שומרת שבת ודווקא בשישי בערב ש' הדליקה מוזיקה בשיא הווליום, והיא קראה למשטרה. דודה שלי שוב ביקשה ממני להתערב ולעזור לה עם בתה, אז נכנסתי לאי.סי.קיו, כתבתי לחברה הטובה של ש' ושאלתי אותה למה ש' עושה בעיות לאמא שלה. לא ידעתי שבאותו הזמן ש' היתה אצל חברתה. כשהיא קראה את השאלה שלי היא התעצבנה מזה שאני מתערב לה בחיים. לא ידעתי שש' עונה לי במקום חברתה. התשובה שקיבלתי היתה 'אתה סוטה, יש לך מזל שש' לא מגישה עליך תלונה במשטרה'. נדהמתי. אני סוטה? שאלתי את החברה של ש' מה עשיתי וקיבלתי את התשובה 'כולם כבר יודעים שאתה אנס, ש' סיפרה לכולם'. עניתי לה שזה לא צחוק ושתפסיק לכתוב שטויות".
בלילה, מספר שיאחי, הוא לא הצליח להירדם. "לא הבנתי למה החברה של ש' רושמת עלי דבר כזה. הראיתי את ההודעה לאמא שלי והיא אמרה שאסור לכתוב דבר כזה, אפילו לא בתור בדיחה. אמא שלי אמרה שצריך לברר את העניין אז בערב הלכנו ביחד לבית של ש'. ישבנו בסלון ואמא שלי קראה לש', שהיתה בחדר שלה, 'בואי הנה, אני רוצה לדעת מה קרה'. ש' והחברה שלה היו סגורות בחדר אז אמא שלי צעקה 'אם אתן לא יוצאות אני הולכת למשטרה ומגישה עליכן תלונה'. כנראה שהן נבהלו. הן באו לסלון ואמא שלי שאלה אותה שלוש פעמים מה קרה. אחרי הפעם השלישית ש' התחילה לבכות ואמרה שפעם, מזמן, כשהיא ישבה אצלי בחדר ולבשה חצאית, הכנסתי לה אצבעות".
שיאחי חטף הלם. "על המקום אמרתי שזה לא נכון, ושש' רוצה להתנקם בי בגלל הקטע ההוא במועדון, כשקראתי לה זונה. התחלנו להתווכח וש' איימה עלי שהיא תזעיק משטרה. אמרתי לה 'תזמיני משטרה, חופשי, את לא מפחידה אותי, אם היה לי ממה לפחד לא הייתי מספר לאמא שלי, לא עשיתי לך שומדבר'. כשאמא שלי אמרה שהיא תזמין משטרה ש' הכריזה שהיא תקדים תרופה למכה ותזמין לפנינו. וזה מה שהיא עשתה".
שיאחי היה עד לשיחת הטלפון. "היא צילצלה וצעקה 'משטרה, תבואו מהר, היה אונס', כאילו שזה קרה לפני דקה. לא התייחסתי לזה ברצינות. הייתי רגוע. חיכיתי בבית שלה עד שהשוטרים הגיעו. השוטרת לקחה אותה לחדר השני כדי לשמוע מה קרה ואחר כך לקחו את שנינו לתחנת המשטרה בפתח תקווה. אותה הכניסו לחדר ואותי השאירו לעמוד בחוץ, כמו כלב. שלוש שעות עמדתי שם, זה היה בדצמבר, ירד גשם, היה קר נורא ואני הייתי עם חולצה דקה, הרי באתי מהבית, לא תיכננתי להגיע לתחנה. רק אחרי שש' הלכה הביתה קראו לי לחדר. החוקר ישב עם מעיל, שאלתי אם אפשר לסגור את החלונות או לפתוח חימום והוא צעק עלי 'לא, אתה בחקירה'. הוא התחיל להגיד לי 'אז מה? שכבת עם הבת דודה שלך?' אמרתי לו 'מה פתאום, אפילו לא נגעתי בה'. הרגשתי שהוא מנסה להכניס לי מילים לתוך הפה. ניסיתי להסביר לו שזה לא הגיוני. אם ניסיתי לשכב איתה אז למה היא המשיכה לבוא אלי על בסיס יומיומי? הגענו לתחנה בשמונה בערב ובשתיים לפנות בוקר החוקר אמר לעוזר לו 'תביא את הצעצועים'. ישר קלטתי מה זה. שאלתי 'למה מה אזיקים? מה קורה פה?' אבל לא נתנו לי לדבר. דחפו אותי לניידת, לקחו אותי לתחנת המשטרה בכפר סבא ושם ישבתי במעצר עשרה ימים".
את הלילה הראשון בבית המעצר הוא לא ישכח לעולם. "אני בחור טוב, ילד של אמא, אף פעם לא הסתבכתי בשומדבר ופתאום אני בתא קטן עם כל מיני חבר'ה טובים, שוכב על מזרן דק, פוחד מהרעשים. למחרת לקחו אותי לבית משפט בנתניה והביאו לי סניגור מטעם המדינה. אני לא אחד שמבין בעורכי דין, אבל ראיתי שהוא לא נלחם בשבילי ושעל כל מילה של השופט הוא אומר 'כן'. אח שלי רצה לחתום לי ערבות, אבל השופט לא הסכים. בכיתי לאמא שלי שתציל אותי, שתוציא אותי, שתמצא לי מישהו טוב שיילחם בשבילי".
אמו של שיאחי, שבאותה התקופה פדתה את כספי הפיצויים ממקום עבודתה ולראשונה בחייה תיכננה לקנות מכונית, פנתה לעו"ד מישל חדאד, שהצליח לשחרר את בנה בערבות, בתום עשרה ימי מעצר, ולאור החשדות הכבדים נקבע שהוא ישהה במעצר בית אצל אחותו, בראש העין. "השופט לא הסכים שאחזור לבית שלי בגלל שאני שכן של ש' והיא עלולה להיבהל בכל פעם שתראה אותי", מספר שיאחי. "אילו השופט היה לומד עליה הוא היה מבין שש' היא הכל חוץ מפחדנית, אבל קיבלתי את ההחלטה שלו. חשבתי שהסיפור הזה ייגמר בצ'יק צ'ק. עניין של כמה ימים. אחותי התנדבה לארח אותי, למרות שיש לה דירה פיצפונת עם שני ילדים קטנים, בגלל שגם היא היתה בטוחה שזה תיכף נגמר. צלצלתי לעבודה, התנצלתי על ההיעדרות הפתאומית והודעתי שאחזור בקרוב".
זה לא קרה מפני שמדינת ישראל, באמצעות עו"ד סיגל אורבך, הכינה כתב אישום שכלל אירועים חמורים. כולם, לגרסת המתלוננת, התרחשו בחדרו של הנאשם, בטרם מלאו לה 14 שנה. באירוע הראשון הנאשם "החל לגעת ברגלה של המתלוננת וניסה להכניס את ידו מתחת לחצאיתה", בסעיף השני נאמר כי "במספר הזדמנויות נגע הנאשם בחזה ובישבנה של המתלוננת מעל ומתחת לבגדים", באירוע השלישי "הנאשם פתח את מכנסיו, חשף את איבר מינו והורה למתלוננת להכניסו לפיה, ומשזו סירבה משך בשיערה והצמיד את ראשה לאיבר מינו", ובאירוע הרביעי "במספר הזדמנויות החדיר הנאשם את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת".
[caption id="attachment_261" align="alignright" width="243" caption=""זה היה עינוי דין""]
[/caption]
הסניגורים, חדאד וזילברמן, ניגשו לתיק הזה באופטימיות זהירה. גירסתו של שיאחי תומצתה בארבע מילים שהוא חזר עליהן שוב ושוב – "לא היו דברים מעולם" ומנגד עמדה גרסתה של המתלוננת שתיארה איך היא לא הצליחה לחמוק מפניו:
"היו מקרים שאחותי היתה מסובבת את הראש או אח שלו פתאום לא הסתכל והוא פשוט שלח לי יד מתחת לחולצה, נוגע בי בישבן ובחזה. בכל פעם התנגדתי... הוא הוריד את המכנסיים והוא רצה כאילו שאני ארד לו... אני השתוללתי, אני התפרעתי... היו כמה מקרים שהוא כאילו דחף לי אצבעות לתוך איבר המין, ממש בפנים... הייתי לבושה עם חצאית, זה לא בעיה להזיז תחתון לצד בשביל להחדיר אצבעות..."
הספקות של עו"ד חדאד, קצין משטרה בדימוס, החלו להתפזר כשזיהה יותר מ-20 שקרים וסתירות בעדותה של המתלוננת. לדוגמה, ש' טענה שבעת ביצוע עבירות המין שררה אפלה מוחלטת בחדרו של הנאשם. כשהזכירו לה שבחדר עומד אקווריום גדול ומואר היא טענה שהאקווריום הוחשך מפני ש"הדגים היו ישנים". כשהמתלוננת נשאלה למה היא לא סיפרה על המעשים לאיש – למורים, ליועצת בית הספר ולפסיכיאטר שטיפל בה בעקבות ניסיון התאבדות – היא השיבה שתיעדה את האירועים ביומנה הפרטי, באנגלית, כדי שאם אחותה הגדולה תציץ בו היא לא תבין מה כתבה. אולם במהלך החקירה הנגדית, כשעו"ד חדאד הגיש למתלוננת דף ועט וביקש ממנה לכתוב קטע כמו זה שכתבה ביומנה היא לא הצליחה לכתוב יותר ממשפט עילג אחד.
הדיונים שהתנהלו בעצלתיים ("זה היה עינוי דין", טוען חדאד, "אפשר היה לזרז אותם ולחסל את הפרשה הרבה יותר מהר") החריפו את מצבו של שיאחי. אחרי חודש בבית אחותו הוא עבר למעצר בית אצל דודיו המבוגרים, במושב ברקת, שם שהה 18 חודשים. "אני מודה לדודים שהסכימו לארח אותי", הוא אומר, "אבל זה לא היה פיקניק. היו ימים שחשבתי שאני יוצא מדעתי. כמה אפשר לשבת בבית בלי להשתגע? אפילו לדשא אסור היה לי לצאת. עם הזמן קיבלתי אישורים מיוחדים מבית המשפט כדי ללכת לבית הכנסת בשבת".
את תהליך החזרה בתשובה הוא החל במעצר. "ישב איתי חב"דניק שהציע לי להניח תפילין ולעשות קידוש. כשאמא שלי באה לדיון הראשון בבית המשפט היא הביאה לי תהילים וכיפה. ככה, בהדרגה, התחזקתי. במקור אני בא מבית דתי, אחרי הצבא התרחקתי מהדת, ובמצבים של ייאוש, כשלא רואים את הסוף, האמונה חיזקה אותי מאוד. הרי זה לא נורמלי לבנאדם לשבת 24 שעות ביממה, יום אחרי יום, בתוך הבית. הרגשתי שהשכל שלי נדפק. חטפתי קריזות. לפעמים צעקתי שנמאס לי, שאני הולך, שאני יוצא, שאני מוכן להסגיר את עצמי למשטרה. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות כדי להוכיח שאני לא אשם. כשקיבלתי אישור מבית המשפט לצאת לשלוש שעות כדי להיפגש עם עו"ד חדאד הרגשתי כמו אסיר שיוצא לחופש. בדרך למשרד שלו עצרתי בבנק, נכנסתי למספרה ונשמתי אוויר. כבר שכחתי מה זה לנשום אוויר ולראות עצים".
עשית טבלת יאוש?
"לא יכולתי לעשות בגלל שלא ידעתי כמה זמן הסיוט הזה יימשך. זה היה כמו ים שאין לו סוף. אם הייתי סופר יום אחרי יום הייתי מתייאש עוד יותר. ביקשנו שיאפשרו לי לצאת לעבודה. לא היה לי שקל, אפילו ביטוח לאומי לא נתן לי כסף, הייתי צריך לחיות על נדבות של אנשים טובים. אבל השופט המשיך להאמין לש', שעלולה להיבהל אם היא תראה אותי, ואישר לי למצוא עבודה רק במקום מרוחק ורק אצל מעביד שמתחייב להשגיח עלי בכל שעות היום. איזה מעביד ירצה לקחת אותי בתור תינוק שצריך לטפל בו?"
לא רק האמונה חיזקה אותו בימים הקשים. גם הקשר עם שירה עזר לו לשמור על שפיות דעתו. "כשהגעתי לבית במושב, בן דוד שלי התיישב איתי ושאל אם יש לי מספרי טלפון של בנות נחמדות", הוא מספר, "ומצאתי בסלולרי את הטלפון של שירה. נזכרתי שדיברתי איתה שלושה חודשים לפני שהחלה הפרשה. בטלפון היא נשמעה נחמדה, אבל היא לא רצתה להיפגש איתי בגלל שלא הייתי דתי".
"טעות", מעירה לו שירה, 21, מתל אביב, שלומדת קוסמטיקה. "לא הסכמתי להיפגש איתך בגלל שהיית אנטי-דת".
בסוף שיחת הטלפון הראשונה שיאחי סימס לה שהוא רוצה לפגוש אותה ושירה סימסה לו "אז תבוא". . ביום המחרת הוא נשבר וגילה לה שהוא במעצר בית ותיאר את הסיבות. "התחלתי לבכות", מספרת שירה. "לא האמנתי שנערה מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לבן דוד שלה. ריחמתי עליו. שבוע אחרי שהתחלנו לדבר בטלפון אסף סיפר לי שמחר יחול יום ההולדת שלו ושהוא מבקש שאביא את עצמי בתור מתנה. נסעתי באוטובוס עד אלעד ומשם לקחתי מונית לברקת. זו נסיעה ארוכה וגם יקרה, אבל היא השתלמה. מאותו היום אנחנו ביחד. במשך שנה וחצי נסעתי אליו לפחות שלוש פעמים בשבוע, לפני חגים קניתי לו נעליים ובגדים, הבאתי לו אוכל. הבנתי כמה שהוא מסכן. גם הבנתי שמרוב בדידות לפעמים הוא מתפרץ עלי. זה לא היה אישי. השיעמום פשוט הוציא אותו מהכלים".
לרגע לא חלפה בראשך המחשבה שאולי הוא אשם?
"לא", היא משיבה בנחישות. "אחרי שהיכרנו והתאהבנו נאלצתי להילחם בכל מיני אנשים ששאלו למה החבר שלי אף פעם לא בא איתי לשום מקום. אפילו קרובי משפחה העירו לי שאין עשן בלי אש, ואני אמרתי להם 'יש עשן בלי אש ואסף יוכיח את זה'. התייצבתי בכל הדיונים, למדתי את החומר וככל שהתעמקתי בו הבנתי כמה אסף צודק".
פרקליטת המדינה הציעה לשיאחי שלוש עסקאות טיעון. "בפעם הראשונה הציעו לו שאם יודה בהטרדה מינית הוא יקבל שישה חודשי עבודות שירות", מספר עו"ד חדאד. "אמרתי לפרקליטת המדינה שאני חייב להתייעץ עם מרשי. לא יכולתי לקחת על עצמי את הסיכון שאם בית המשפט יאמין למתלוננת הוא יישלח לכלא לשבע שנים". בפעם השנייה הוצע לו להודות במעשים מגונים תמורת עבודות שירות, ובפעם השלישית, בשיחה טלפונית עם שיאחי, פרקליטת המדינה הציעה לו להודות בתקיפה בלבד.
"אבל לא הסכמתי", הוא אומר. "מההתחלה האמנתי שאני אצא זכאי. לא האמנתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל לא היה לי ספק שזה יקרה. כשראיתי את אמא שלי בוכה אמרתי לה 'אל תדאגי, בסוף זה ייגמר'. אפילו בתקיפה סירבתי להודות בגלל שלא רציתי שיהיה לי שום רישום פלילי".
בכתב ההגנה נתלו חדאד וזילברמן בתנ"ך והישוו את המקרה לסיפורם של יוסף ואשת פוטיפר. "היא ניסתה לפתותו, יום אחר יום, כשיוסף סירב לשכב עמה היא תפסה בבגדו, וכשהוא השאיר את הבגד בידה וברח היא קראה לכל בני ביתה וסיפרה שיוסף ניסה לאנוס אותה". גם בתיק הזה, השופטים שוכנעו כי המתלוננת התאהבה בנאשם, ומשראתה שהיא זוכה ממנו ליחס של בן דוד ושל "משגיח צניעות" ולא רואה בה מועמדת רומנטית היא הפכה את עורה וטענה כי ניסה לאנוס אותה. המתלוננת אף סיפרה בבית המשפט כי קראה באינטרנט על נפגעות מין, למדה על התגובות, הסממנים הנפשיים וההשלכות של אונס ואימצה אותם לעצמה.
שיאחי, זכאי טרי, מצא עבודה כמחסנאי בחברת מחשבים, מסתובב עם ארוסתו בין אולמות אירועים כדי למצוא אכסנייה לחתונה ומנסה לשמור על אופטימיות. "שני דברים טובים יצאו מהסיוט הממושך הזה", הוא אומר. "בזכותו היכרתי את שירה וחזרתי בתשובה".
שאלת את ש' למה היא בדתה את העלילה?
"ראיתי אותה כמה פעמים בבית המשפט, אבל לא דיברנו. אסור היה לי לדבר איתה. רק הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שהיא משפילה את המבט".
מה ייצא לך מזה שתתבע ממנה פיצויים? היא חיילת, לא יהיה באפשרותה לשלם.
"אז שתעבוד כל החיים עד שתשלם. היא הרסה לי את החיים והיא חייבת לשאת במחיר. גם יש משהו עקרוני. אני מקווה שהסיפור הזה ילמד בחורות שזה לא משתלם להעליל. כולם האמינו לה, אבל בסוף הצדק ניצח".
*
"רק שניים מתוך אלף גברים, שנגדם הוגשו כתבי אישום בעבירות מין, ייצאו זכאים", אומר עו"ד מישל חדאד. "זו הסטטיסטיקה. רק שתי אלפיות האחוז ייצאו זכאים, ואסף שיאחי הוא אחד מהשניים האלה".
"בעבר, המטוטלת של המדיניות השיפוטית בישראל נטתה לטובת הגברים", מוסיפה עו"ד דורית זילברמן. "השוטרים והשופטים תהו 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת' והמתלוננות נשאלו האם יש להן תרומה כלשהי במה שנעשה בהן. מאז אונס שומרת התמונה השתנתה לחלוטין וכיום המטוטלת נוטות לטובת הנשים. כשאישה מתלוננת, בלי היסוס עוצרים את הגבר, מרחיקים אותו מביתו ומטילים עליו מעצר בית. במקרה הזה, על אף חיבוקה של המדינה, שהיא המאשימה הרשמית, ועל אף החמלה שגילו כלפי המתלוננת בכל מהלך המשפט, הגבר ש'חטא' בכך שלא אהב את ש' זוכה פה אחד".
[/caption]
לאחרונה הוא זוכה מכל אשמה. פה אחד.
"נולדתי מחדש", אומר שיאחי, בראיון ראשון ובלעדי, ושולח חיוך חם לעבר שירה, צעירה דתית ויפת מראה, שבתקופת העוצר היתה לו קרן אור. הוא הכיר אותה כשכבר היה מרותק לבית, במשך שנה וחצי היא היטלטלה באוטובוסים כדי לבקרו והביאה עמה אוכל, בגדים ושמחת חיים. בשבוע שעבר, כשקיבל בחזרה את כספי הערבות שהפקיד, שיאחי קנה טבעת והציע לה נישואין.
אבל לא הכל מאחוריו. עכשיו, באמצעות פרקליטיו, עו"ד מישל חדאד וד"ר דורית זילברמן, הוא מתכנן לתבוע פיצויים מבת דודתו. "היא הרסה לי את החיים ורשימת הנזקים כמעט אינסופית", הוא אומר. "היא הכפישה את השם שלי, בגללה נעצרתי לעשרה ימים וישבתי בבית 'שנה ושמונה', פוטרתי מהעבודה, אמא שלי השקיעה את כל החסכונות שלה במימון ההגנה ואפילו כיום, כשאני קם בבוקר ויורד לרחוב זה לא טבעי בשבילי. אני עדיין מרגיש נרדף. עורכי הדין גם ממליצים לי לתבוע את המדינה שהתרשלה בהגשת התביעה, ונראה לי שאלך על זה למרות שכבר אין לי כוח להתעסק עם בתי משפט".
אז למה תתבע את המדינה?
"בגלל שיש כאן עניין עקרוני. כמו שזה קרה לי זה עלול לקרות לכל אחד. כשבחורה מתלוננת במשטרה כולם מחבקים אותה. כשבחור טוען שהוא לא עשה שומדבר ושזאת עלילת שווא מתייחסים אליו כמו אל פושע. זורקים אותו למעצר, מרחיקים אותו מהבית שלו, נותנים לו להירקב במעצר בית. למה?"
את שמה של המתלוננת עדיין אסור לפרסם. "המשפט התנהל בדלתיים סגורות, כמו בכל עבירות המין, כדי למנוע מצב שבו נערות ונשים יחששו להתלונן", מסביר עו"ד חדאד, "אבל כשנתבע את הבחורה על תלונה כוזבת היא תהפוך ממתלוננת לנאשמת ואז שמה ייחשף". גם בפרוטוקלים של המשפט – שהתנהל בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטים שהם, שבח וברוך – היא מכונה ש'.
ש', כיום חיילת בת 19, היא בת דודתו של שיאחי. "האמהות שלנו אחיות", הוא מספר. "אנחנו גרים בפתח תקווה, שני בניינים מפרידים ביני לבינה, ומאז שאני זוכר את עצמי היא ואחותה הגדולה נהגו לבוא אלינו כמעט כל יום. ישבנו בחדר שלי, ראינו טלוויזיה, עישנו נרגילה, לפעמים יצאנו ביחד למועדונים והרבה פעמים הן אפילו נשארו לישון אצלנו. היינו בני דודים טובים וקרובים, למרות שש' היתה ילדה בעייתית. היא למדה בבית ספר דתי, אבל יצאה עם בחורים שגדולים ממנה בהרבה שנים, במועדונים היא נהגה לשתות אלכוהול ולעשן, וכל יום אמא שלה באה לאמא שלי ובכתה על הצרות והבלגנים שהבת שלה עושה לה".
דודתו ביקשה ממנו לפקוח עין על בתה ושיאחי – שהחל את שירותו הצבאי בשלד"ג, סיים אותו כנהג בתעשייה האווירית ואחרי שיחרורו חיפש את עצמו, כהגדרתו, ועסק בעבודות שונות – מילא את תפקיד "השומר" עד לפני שנתיים. עד למריבה שהולידה את העלילה.
"ביום שישי אחד יצאנו כל החבר'ה למועדון באיזור התעשייה של פתח תקווה", הוא משחזר, "ש' שתתה הרבה, כמו שהיא רגילה, ופתאום בא מישהו לשולחן שלנו והיא הודיעה לנו שהיא הולכת איתו להוציא כסף מהכספומט. לא הבנתי למה היא הולכת עם בחור לא מוכר בזמן שיש לה חבר, אבל לא אמרתי מילה. הלכה. עברו שעתיים-שלוש, חיפשתי אותה במועדון ולא מצאתי. נעלמה. האמת? נבהלתי. יש לי אחריות עליה. אמא שלה ביקשה שאשגיח עליה. אני גדול ממנה בתשע שנים ואני בן דוד שלה. יצאנו מהמועדון, המשכנו לחפש אותה ופתאום היא יצאה מאיזה סימטה חשוכה. השיער שלה היה פרוע, היא נראתה שיכורה ובכלל, מה היא מסתובבת עם בחור זר? אמרתי לה שהיא זונה".
ש' נעלבה ובמשך חצי שנה הם היו ברוגז. "לא דיברנו, היא לא באה אלי", ממשיך שיאחי, "ומבחינתי זה היה בסדר, אבל אמא שלה המשיכה לבכות אצל אמא שלי. דודה שלי שומרת שבת ודווקא בשישי בערב ש' הדליקה מוזיקה בשיא הווליום, והיא קראה למשטרה. דודה שלי שוב ביקשה ממני להתערב ולעזור לה עם בתה, אז נכנסתי לאי.סי.קיו, כתבתי לחברה הטובה של ש' ושאלתי אותה למה ש' עושה בעיות לאמא שלה. לא ידעתי שבאותו הזמן ש' היתה אצל חברתה. כשהיא קראה את השאלה שלי היא התעצבנה מזה שאני מתערב לה בחיים. לא ידעתי שש' עונה לי במקום חברתה. התשובה שקיבלתי היתה 'אתה סוטה, יש לך מזל שש' לא מגישה עליך תלונה במשטרה'. נדהמתי. אני סוטה? שאלתי את החברה של ש' מה עשיתי וקיבלתי את התשובה 'כולם כבר יודעים שאתה אנס, ש' סיפרה לכולם'. עניתי לה שזה לא צחוק ושתפסיק לכתוב שטויות".
בלילה, מספר שיאחי, הוא לא הצליח להירדם. "לא הבנתי למה החברה של ש' רושמת עלי דבר כזה. הראיתי את ההודעה לאמא שלי והיא אמרה שאסור לכתוב דבר כזה, אפילו לא בתור בדיחה. אמא שלי אמרה שצריך לברר את העניין אז בערב הלכנו ביחד לבית של ש'. ישבנו בסלון ואמא שלי קראה לש', שהיתה בחדר שלה, 'בואי הנה, אני רוצה לדעת מה קרה'. ש' והחברה שלה היו סגורות בחדר אז אמא שלי צעקה 'אם אתן לא יוצאות אני הולכת למשטרה ומגישה עליכן תלונה'. כנראה שהן נבהלו. הן באו לסלון ואמא שלי שאלה אותה שלוש פעמים מה קרה. אחרי הפעם השלישית ש' התחילה לבכות ואמרה שפעם, מזמן, כשהיא ישבה אצלי בחדר ולבשה חצאית, הכנסתי לה אצבעות".
שיאחי חטף הלם. "על המקום אמרתי שזה לא נכון, ושש' רוצה להתנקם בי בגלל הקטע ההוא במועדון, כשקראתי לה זונה. התחלנו להתווכח וש' איימה עלי שהיא תזעיק משטרה. אמרתי לה 'תזמיני משטרה, חופשי, את לא מפחידה אותי, אם היה לי ממה לפחד לא הייתי מספר לאמא שלי, לא עשיתי לך שומדבר'. כשאמא שלי אמרה שהיא תזמין משטרה ש' הכריזה שהיא תקדים תרופה למכה ותזמין לפנינו. וזה מה שהיא עשתה".
שיאחי היה עד לשיחת הטלפון. "היא צילצלה וצעקה 'משטרה, תבואו מהר, היה אונס', כאילו שזה קרה לפני דקה. לא התייחסתי לזה ברצינות. הייתי רגוע. חיכיתי בבית שלה עד שהשוטרים הגיעו. השוטרת לקחה אותה לחדר השני כדי לשמוע מה קרה ואחר כך לקחו את שנינו לתחנת המשטרה בפתח תקווה. אותה הכניסו לחדר ואותי השאירו לעמוד בחוץ, כמו כלב. שלוש שעות עמדתי שם, זה היה בדצמבר, ירד גשם, היה קר נורא ואני הייתי עם חולצה דקה, הרי באתי מהבית, לא תיכננתי להגיע לתחנה. רק אחרי שש' הלכה הביתה קראו לי לחדר. החוקר ישב עם מעיל, שאלתי אם אפשר לסגור את החלונות או לפתוח חימום והוא צעק עלי 'לא, אתה בחקירה'. הוא התחיל להגיד לי 'אז מה? שכבת עם הבת דודה שלך?' אמרתי לו 'מה פתאום, אפילו לא נגעתי בה'. הרגשתי שהוא מנסה להכניס לי מילים לתוך הפה. ניסיתי להסביר לו שזה לא הגיוני. אם ניסיתי לשכב איתה אז למה היא המשיכה לבוא אלי על בסיס יומיומי? הגענו לתחנה בשמונה בערב ובשתיים לפנות בוקר החוקר אמר לעוזר לו 'תביא את הצעצועים'. ישר קלטתי מה זה. שאלתי 'למה מה אזיקים? מה קורה פה?' אבל לא נתנו לי לדבר. דחפו אותי לניידת, לקחו אותי לתחנת המשטרה בכפר סבא ושם ישבתי במעצר עשרה ימים".
את הלילה הראשון בבית המעצר הוא לא ישכח לעולם. "אני בחור טוב, ילד של אמא, אף פעם לא הסתבכתי בשומדבר ופתאום אני בתא קטן עם כל מיני חבר'ה טובים, שוכב על מזרן דק, פוחד מהרעשים. למחרת לקחו אותי לבית משפט בנתניה והביאו לי סניגור מטעם המדינה. אני לא אחד שמבין בעורכי דין, אבל ראיתי שהוא לא נלחם בשבילי ושעל כל מילה של השופט הוא אומר 'כן'. אח שלי רצה לחתום לי ערבות, אבל השופט לא הסכים. בכיתי לאמא שלי שתציל אותי, שתוציא אותי, שתמצא לי מישהו טוב שיילחם בשבילי".
אמו של שיאחי, שבאותה התקופה פדתה את כספי הפיצויים ממקום עבודתה ולראשונה בחייה תיכננה לקנות מכונית, פנתה לעו"ד מישל חדאד, שהצליח לשחרר את בנה בערבות, בתום עשרה ימי מעצר, ולאור החשדות הכבדים נקבע שהוא ישהה במעצר בית אצל אחותו, בראש העין. "השופט לא הסכים שאחזור לבית שלי בגלל שאני שכן של ש' והיא עלולה להיבהל בכל פעם שתראה אותי", מספר שיאחי. "אילו השופט היה לומד עליה הוא היה מבין שש' היא הכל חוץ מפחדנית, אבל קיבלתי את ההחלטה שלו. חשבתי שהסיפור הזה ייגמר בצ'יק צ'ק. עניין של כמה ימים. אחותי התנדבה לארח אותי, למרות שיש לה דירה פיצפונת עם שני ילדים קטנים, בגלל שגם היא היתה בטוחה שזה תיכף נגמר. צלצלתי לעבודה, התנצלתי על ההיעדרות הפתאומית והודעתי שאחזור בקרוב".
זה לא קרה מפני שמדינת ישראל, באמצעות עו"ד סיגל אורבך, הכינה כתב אישום שכלל אירועים חמורים. כולם, לגרסת המתלוננת, התרחשו בחדרו של הנאשם, בטרם מלאו לה 14 שנה. באירוע הראשון הנאשם "החל לגעת ברגלה של המתלוננת וניסה להכניס את ידו מתחת לחצאיתה", בסעיף השני נאמר כי "במספר הזדמנויות נגע הנאשם בחזה ובישבנה של המתלוננת מעל ומתחת לבגדים", באירוע השלישי "הנאשם פתח את מכנסיו, חשף את איבר מינו והורה למתלוננת להכניסו לפיה, ומשזו סירבה משך בשיערה והצמיד את ראשה לאיבר מינו", ובאירוע הרביעי "במספר הזדמנויות החדיר הנאשם את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת".
[caption id="attachment_261" align="alignright" width="243" caption=""זה היה עינוי דין""][/caption]
הסניגורים, חדאד וזילברמן, ניגשו לתיק הזה באופטימיות זהירה. גירסתו של שיאחי תומצתה בארבע מילים שהוא חזר עליהן שוב ושוב – "לא היו דברים מעולם" ומנגד עמדה גרסתה של המתלוננת שתיארה איך היא לא הצליחה לחמוק מפניו:
"היו מקרים שאחותי היתה מסובבת את הראש או אח שלו פתאום לא הסתכל והוא פשוט שלח לי יד מתחת לחולצה, נוגע בי בישבן ובחזה. בכל פעם התנגדתי... הוא הוריד את המכנסיים והוא רצה כאילו שאני ארד לו... אני השתוללתי, אני התפרעתי... היו כמה מקרים שהוא כאילו דחף לי אצבעות לתוך איבר המין, ממש בפנים... הייתי לבושה עם חצאית, זה לא בעיה להזיז תחתון לצד בשביל להחדיר אצבעות..."
הספקות של עו"ד חדאד, קצין משטרה בדימוס, החלו להתפזר כשזיהה יותר מ-20 שקרים וסתירות בעדותה של המתלוננת. לדוגמה, ש' טענה שבעת ביצוע עבירות המין שררה אפלה מוחלטת בחדרו של הנאשם. כשהזכירו לה שבחדר עומד אקווריום גדול ומואר היא טענה שהאקווריום הוחשך מפני ש"הדגים היו ישנים". כשהמתלוננת נשאלה למה היא לא סיפרה על המעשים לאיש – למורים, ליועצת בית הספר ולפסיכיאטר שטיפל בה בעקבות ניסיון התאבדות – היא השיבה שתיעדה את האירועים ביומנה הפרטי, באנגלית, כדי שאם אחותה הגדולה תציץ בו היא לא תבין מה כתבה. אולם במהלך החקירה הנגדית, כשעו"ד חדאד הגיש למתלוננת דף ועט וביקש ממנה לכתוב קטע כמו זה שכתבה ביומנה היא לא הצליחה לכתוב יותר ממשפט עילג אחד.
הדיונים שהתנהלו בעצלתיים ("זה היה עינוי דין", טוען חדאד, "אפשר היה לזרז אותם ולחסל את הפרשה הרבה יותר מהר") החריפו את מצבו של שיאחי. אחרי חודש בבית אחותו הוא עבר למעצר בית אצל דודיו המבוגרים, במושב ברקת, שם שהה 18 חודשים. "אני מודה לדודים שהסכימו לארח אותי", הוא אומר, "אבל זה לא היה פיקניק. היו ימים שחשבתי שאני יוצא מדעתי. כמה אפשר לשבת בבית בלי להשתגע? אפילו לדשא אסור היה לי לצאת. עם הזמן קיבלתי אישורים מיוחדים מבית המשפט כדי ללכת לבית הכנסת בשבת".
את תהליך החזרה בתשובה הוא החל במעצר. "ישב איתי חב"דניק שהציע לי להניח תפילין ולעשות קידוש. כשאמא שלי באה לדיון הראשון בבית המשפט היא הביאה לי תהילים וכיפה. ככה, בהדרגה, התחזקתי. במקור אני בא מבית דתי, אחרי הצבא התרחקתי מהדת, ובמצבים של ייאוש, כשלא רואים את הסוף, האמונה חיזקה אותי מאוד. הרי זה לא נורמלי לבנאדם לשבת 24 שעות ביממה, יום אחרי יום, בתוך הבית. הרגשתי שהשכל שלי נדפק. חטפתי קריזות. לפעמים צעקתי שנמאס לי, שאני הולך, שאני יוצא, שאני מוכן להסגיר את עצמי למשטרה. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות כדי להוכיח שאני לא אשם. כשקיבלתי אישור מבית המשפט לצאת לשלוש שעות כדי להיפגש עם עו"ד חדאד הרגשתי כמו אסיר שיוצא לחופש. בדרך למשרד שלו עצרתי בבנק, נכנסתי למספרה ונשמתי אוויר. כבר שכחתי מה זה לנשום אוויר ולראות עצים".
עשית טבלת יאוש?
"לא יכולתי לעשות בגלל שלא ידעתי כמה זמן הסיוט הזה יימשך. זה היה כמו ים שאין לו סוף. אם הייתי סופר יום אחרי יום הייתי מתייאש עוד יותר. ביקשנו שיאפשרו לי לצאת לעבודה. לא היה לי שקל, אפילו ביטוח לאומי לא נתן לי כסף, הייתי צריך לחיות על נדבות של אנשים טובים. אבל השופט המשיך להאמין לש', שעלולה להיבהל אם היא תראה אותי, ואישר לי למצוא עבודה רק במקום מרוחק ורק אצל מעביד שמתחייב להשגיח עלי בכל שעות היום. איזה מעביד ירצה לקחת אותי בתור תינוק שצריך לטפל בו?"
לא רק האמונה חיזקה אותו בימים הקשים. גם הקשר עם שירה עזר לו לשמור על שפיות דעתו. "כשהגעתי לבית במושב, בן דוד שלי התיישב איתי ושאל אם יש לי מספרי טלפון של בנות נחמדות", הוא מספר, "ומצאתי בסלולרי את הטלפון של שירה. נזכרתי שדיברתי איתה שלושה חודשים לפני שהחלה הפרשה. בטלפון היא נשמעה נחמדה, אבל היא לא רצתה להיפגש איתי בגלל שלא הייתי דתי".
"טעות", מעירה לו שירה, 21, מתל אביב, שלומדת קוסמטיקה. "לא הסכמתי להיפגש איתך בגלל שהיית אנטי-דת".
בסוף שיחת הטלפון הראשונה שיאחי סימס לה שהוא רוצה לפגוש אותה ושירה סימסה לו "אז תבוא". . ביום המחרת הוא נשבר וגילה לה שהוא במעצר בית ותיאר את הסיבות. "התחלתי לבכות", מספרת שירה. "לא האמנתי שנערה מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לבן דוד שלה. ריחמתי עליו. שבוע אחרי שהתחלנו לדבר בטלפון אסף סיפר לי שמחר יחול יום ההולדת שלו ושהוא מבקש שאביא את עצמי בתור מתנה. נסעתי באוטובוס עד אלעד ומשם לקחתי מונית לברקת. זו נסיעה ארוכה וגם יקרה, אבל היא השתלמה. מאותו היום אנחנו ביחד. במשך שנה וחצי נסעתי אליו לפחות שלוש פעמים בשבוע, לפני חגים קניתי לו נעליים ובגדים, הבאתי לו אוכל. הבנתי כמה שהוא מסכן. גם הבנתי שמרוב בדידות לפעמים הוא מתפרץ עלי. זה לא היה אישי. השיעמום פשוט הוציא אותו מהכלים".
לרגע לא חלפה בראשך המחשבה שאולי הוא אשם?
"לא", היא משיבה בנחישות. "אחרי שהיכרנו והתאהבנו נאלצתי להילחם בכל מיני אנשים ששאלו למה החבר שלי אף פעם לא בא איתי לשום מקום. אפילו קרובי משפחה העירו לי שאין עשן בלי אש, ואני אמרתי להם 'יש עשן בלי אש ואסף יוכיח את זה'. התייצבתי בכל הדיונים, למדתי את החומר וככל שהתעמקתי בו הבנתי כמה אסף צודק".
פרקליטת המדינה הציעה לשיאחי שלוש עסקאות טיעון. "בפעם הראשונה הציעו לו שאם יודה בהטרדה מינית הוא יקבל שישה חודשי עבודות שירות", מספר עו"ד חדאד. "אמרתי לפרקליטת המדינה שאני חייב להתייעץ עם מרשי. לא יכולתי לקחת על עצמי את הסיכון שאם בית המשפט יאמין למתלוננת הוא יישלח לכלא לשבע שנים". בפעם השנייה הוצע לו להודות במעשים מגונים תמורת עבודות שירות, ובפעם השלישית, בשיחה טלפונית עם שיאחי, פרקליטת המדינה הציעה לו להודות בתקיפה בלבד.
"אבל לא הסכמתי", הוא אומר. "מההתחלה האמנתי שאני אצא זכאי. לא האמנתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל לא היה לי ספק שזה יקרה. כשראיתי את אמא שלי בוכה אמרתי לה 'אל תדאגי, בסוף זה ייגמר'. אפילו בתקיפה סירבתי להודות בגלל שלא רציתי שיהיה לי שום רישום פלילי".
בכתב ההגנה נתלו חדאד וזילברמן בתנ"ך והישוו את המקרה לסיפורם של יוסף ואשת פוטיפר. "היא ניסתה לפתותו, יום אחר יום, כשיוסף סירב לשכב עמה היא תפסה בבגדו, וכשהוא השאיר את הבגד בידה וברח היא קראה לכל בני ביתה וסיפרה שיוסף ניסה לאנוס אותה". גם בתיק הזה, השופטים שוכנעו כי המתלוננת התאהבה בנאשם, ומשראתה שהיא זוכה ממנו ליחס של בן דוד ושל "משגיח צניעות" ולא רואה בה מועמדת רומנטית היא הפכה את עורה וטענה כי ניסה לאנוס אותה. המתלוננת אף סיפרה בבית המשפט כי קראה באינטרנט על נפגעות מין, למדה על התגובות, הסממנים הנפשיים וההשלכות של אונס ואימצה אותם לעצמה.
שיאחי, זכאי טרי, מצא עבודה כמחסנאי בחברת מחשבים, מסתובב עם ארוסתו בין אולמות אירועים כדי למצוא אכסנייה לחתונה ומנסה לשמור על אופטימיות. "שני דברים טובים יצאו מהסיוט הממושך הזה", הוא אומר. "בזכותו היכרתי את שירה וחזרתי בתשובה".
שאלת את ש' למה היא בדתה את העלילה?
"ראיתי אותה כמה פעמים בבית המשפט, אבל לא דיברנו. אסור היה לי לדבר איתה. רק הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שהיא משפילה את המבט".
מה ייצא לך מזה שתתבע ממנה פיצויים? היא חיילת, לא יהיה באפשרותה לשלם.
"אז שתעבוד כל החיים עד שתשלם. היא הרסה לי את החיים והיא חייבת לשאת במחיר. גם יש משהו עקרוני. אני מקווה שהסיפור הזה ילמד בחורות שזה לא משתלם להעליל. כולם האמינו לה, אבל בסוף הצדק ניצח".
*
"רק שניים מתוך אלף גברים, שנגדם הוגשו כתבי אישום בעבירות מין, ייצאו זכאים", אומר עו"ד מישל חדאד. "זו הסטטיסטיקה. רק שתי אלפיות האחוז ייצאו זכאים, ואסף שיאחי הוא אחד מהשניים האלה".
"בעבר, המטוטלת של המדיניות השיפוטית בישראל נטתה לטובת הגברים", מוסיפה עו"ד דורית זילברמן. "השוטרים והשופטים תהו 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת' והמתלוננות נשאלו האם יש להן תרומה כלשהי במה שנעשה בהן. מאז אונס שומרת התמונה השתנתה לחלוטין וכיום המטוטלת נוטות לטובת הנשים. כשאישה מתלוננת, בלי היסוס עוצרים את הגבר, מרחיקים אותו מביתו ומטילים עליו מעצר בית. במקרה הזה, על אף חיבוקה של המדינה, שהיא המאשימה הרשמית, ועל אף החמלה שגילו כלפי המתלוננת בכל מהלך המשפט, הגבר ש'חטא' בכך שלא אהב את ש' זוכה פה אחד".
