חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 [תיקון אחרון 7/8/95]

חוק יחסי ממון בין בני פרק ראשון : הסדר מוסכם

1. הסכם ממון

הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.

2. אישור ואימות [תיקון: תשנ"ה]

(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

(ג) בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

(ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

(ד) הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין גירושין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה.

פרק שני : הסדר איזון המשאבים

3. תחולת ההסדר

(א) לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

(ב) בני זוג שלא ביקשו אימות של הסכם ממון בהתאם לסעיף 2(ג), יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של סעיף קטן (א).

4. העדר תוצאות במשך הנישואין

אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין [תיקון: תש"ן]

(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2) גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

6. מימוש הזכות לאיזון

(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

(ד) בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג, ובאופן שימנע ככל האפשר -

(1) גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג;

(2) הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר;

(3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג.

7. הרחבת בסיס האיזון

נכס שבן זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין – רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג.

8. סמכויות מיוחדות

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין גירושין – לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

9. ראיות

ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג.

10. עסקאות בזכות לאיזון

כל עוד לא פקעו הנישואין, זכותו של בן זוג לאיזון המשאבים אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול.

פרק שלישי : הוראות לכל הסדר

11. אמצעים לשמירת זכויות

עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה;

(2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג;

(3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג.

12. אישור לפעולה טעונת הסכמה

היתה פעולה של אחד מבני הזוג טעונה, לפי הסכם ממון או לפי צו בהתאם לסעיף 2)11), הסכמת בן הזוג השני ואותו בן זוג סירב להסכים, רשאי בית המשפט או בית הדין לאשר את הפעולה אם ראה שהסירוב היה שרירותי; לא יכול היה בן הזוג השני להביע דעתו או שלא היתה אפשרות סבירה לברר דעתו, רשאי בית המשפט או בית הדין לאשר את הפעולה אם ראה שהיא לטובת המשפחה.

פרק רביעי : הוראות שונות

13. החוק ובתי הדין

(א) חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים.

(ב) בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי.

14. הוראות מעבר

סעיף 3 ושאר הוראות הפרק השני לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה.

15. משפט בינלאומי פרטי

על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם.

17. שמירת זכויות ודינים

אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 , או מזכויות האשה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 4.

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

עורך דין פלילי, נוכחות בחקירה

ישנם אנשים שמודים ברצח שלא ביצעו מעולם. מה מניע אותם להודות? מה גורם להם לוותר מרצונם החופשי כביכול, על הדבר החשוב מכול – על חירותם? מה גורם למי שהודה למסור גרסאות סותרות?

גרסאות סותרות צריכות להדליק נורה אדומה. מה גורם למי שהודה ברצח להסתיר את מקום הגופה? לכאורה, משהודה בגרוע מכול, אין לו סיבה לשקר ולהסתיר. מצד אחד, מאמינים להודאתו, ומצד שני, לא מעלים ספק בקשר לדברים בלתי הגיוניים בהתנהגותו של המודה.
אנחנו שומעים יותר ויותר על קלקולים בזמן החקירה ועל עינויים שהובילו להודאה. זה מעלה את השאלה שמא נחוצה נוכחות עורך-דין בחקירה פלילית? שאלה זו מקבלת יתר תוקף לאור ניסיוני בחקירות הפליליות בחדרי החקירות.
ההודאה נחשבת למלכת הראיות. כבר נכתב במסכת בבא מציעא: "הודאת בעל דין כמאה עדים". הודאה היא ראיה חזקה וחותכת ביותר משום ש"אין אדם משים עצמו רשע". אם אדם מודה בעבירה, חזקה משפטית היא שהוא עושה זאת בלית ברירה, ורק מפני שכל ההוכחות נגדו או מפני שמצפונו מציק לו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעבירת רצח. במשטרים אחדים מוותר המודה על חירות התנועה ויושב בבית-סוהר, ובמשטרים אחרים הוא עלול להיות מוצא להורג על כיסא חשמלי
או כשחבל תלייה כרוך לצווארו.
ולמרות הסיכון של המודה מוכרת תופעה של הודאה כוזבת או הודאת שווא – שבה אדם מודה בעבירה שלא ביצע. בהצטרפות של נסיבות מסוימות ושל חתך אישיות מסוים, מודה אדם בעבירה שלא ביצע, ובכל המקרים שבחנו הוא גם מתחרט יותר מאוחר. אלא שאז הוא נתון למשחק כוחות גדול ממנו במערכת הצדק והמשפט, אשר יטה את גורלו לשבט או לחסד.
בישראל מינו שרי המשפטים והמשטרה ועדת מומחים, בראשות שופט בית-המשפט העליון גולדברג, "לבחינת המצב המשפטי, באשר להרשעת נאשם על סמך הודאתו ללא ראיות חיצוניות נוספות ולבדיקת התוספת הנדרשת". הוועדה מנתה בין הגורמים גם את השפעת המעצר והחקירה- אף אם נעשו כדין, על נאשמים הסובלים מליקויים שכליים או מהפרעות נפשיות. מתברר, שרוב המודים ברצח שלא ביצעו סובלים מליקויים או מהפרעות כנ"ל.
למשל, אנחנו בספק בדבר קבילותה של הודאתו של אל-עביד (שהורשע על-פי הודאתו ברצח הנערה חנית קיקוס בדרום הארץ), בשל אישיותו הבעייתית (רמת האיי-קיו שלו העידה על פיגור שכלי), ובשל הנסיבות שהובילו להשגת ההודאה.

 הנסיבות האלה הן לא פעם עינויים. על הנחקר מופעל לחץ, יש כאלה שעצם ההזמנה לחקירה תגרום להם לחץ. על אחת כמה וכמה מעצר, הארכת מעצר, חוקר בעל חזות מאיימת, חוקר מאיים ממש, תחבולת החוקר הטוב והחוקר הרע, שנועדה להפחיד ולגרום רגרסיה ולחץ בנפש הנחקר. שלא לדבר על הלחץ שייגרם מדרכים קשות יותר לחקור המותרות על-פי החוק (בייחוד בחקירות שב"כ בעבירות ביטחוניות), כמו השפלות הנוגעות בגוף ובכבוד, טלטולים, והפעלת טרור נפשי ואלימות פיזית ממש.
שעות על שעות של חקירה ללא אוכל וללא שינה מטשטשים את ההכרה, להפשיט אדם מבגדיו ולגעת בגופו מביאים להשפלה ולאובדן צלם אנוש. כל אלה, גם אם לא מכים אדם, גורמים עינוי וסבל העלולים להוציא משיווי משקל גם חפים מפשע ולהביאם להודות במעשה שלא עשו, ובלבד שיעזבו אותם באותו רגע. אנשים אלה יעשו הכול כדי להיחלץ מהמצב המיידי שבו הם נתונים, אולי מתוך מחשבה ותקווה שהצדק יושב על כנו בבית המשפט, כפי שקרה במקרה ברנס, שם תכנן הנחקר את ההודאה במשטרה כטקטיקה של ייאוש. הוא קיווה שכאשר יגיע לבית המשפט יגנו עליו נציגי הצדק, בעוד שבמשטרה איימו על חייו, לפחות להרגשתו.
במחקרים שנערכו בנושא, נטו חלק מהחשודים להודות במעשים שכלל לא נטלו בהם חלק, בעקבות מניפולציה מסוימת שנעשתה בהם. וזאת בתנאים שבהם לא הופעל כל איום חיצוני על אותם אנשים, הם לא חשו בסכנה, לא הופעל עליהם כוח נפשי או פיזי, וגם לא הובטח להם
כל פרס עבור ההודאה.

תופעה דומה של הודאה באשמה, ללא רקע מציאותי לכך, נצפתה אצל נחקרים שנחקרו על-ידי גופים כמו משטרה או גופים הממונים על תפקידי חקירה, כמו השב"כ בישראל. מוסדות החקירה מפעילים מניפולציות נפשיות וגופניות כדי לגרום לאשם להודות במעשיו. לא כל מי שמוחזק בחזקת חשוד במעשה פלילי יודה בו, ועל אחת כמה וכמה אם לא ביצע אותו. ובכל זאת, אנשים נקיי כפיים מודים בחקירתם במעשים המיוחסים להם, אפילו עד הודאה ברצח, על אף העונש הקשה הצפוי להם.
על רקע הבעיות שהעלינו, יש לנו כמה פתרונות יצירתיים להציע: נוכחות עורך-דין בחקירה – יתרונה בשמירה על החשוד מהפעלת לחץ פיזי פסול נגדו לשם הוצאת הודאה מפיו. חסרונה – הפרעה לחקירה ובניית גרסה בלתי ספונטאנית של הנחקר. תוכנית הלימוד להכשרת חוקרים צריכה לכלול שיעורים להגברת המודעות להבנת נפשם של נחקרים.

חקירה משטרתית בפשע חמור שהחשוד בה הוא מפגר או חולה נפש – תלווה במומחה למגבלה שבה מדובר לכל אורך החקירה. אין חובה בהוכחת עבר פסיכיאטרי או פיגורי של החשוד. די בחשד, ספק שעולה בזמן החקירה כדי להנכיח מומחה. הודאה חופשית ומרצון – הנוסח מותיר חללים גדולים מדי לפירוש.
לדעתנו, יש להוסיף את הנוסח הבא: "אני מוסר את הודאתי בלא שהופעל עלי לחץ פיזי או נפשי כלשהו". המטרה כפולה: להזכיר לחוקר את כללי ההתנהגות הראויה וגם להקנות מרווח לנחקר ולהזכיר לו את זכויותיו במהלך החקירה.
אם יתעורר חשד בלב השופט, או שהחשד יתעורר באמצעות פנייה של עורך-דין לבית המשפט, על הוצאת הודאה בדרך לא חוקית, יורה השופט על ניהול חקירה על נסיבות מסירת וקבלת ההודאה. דרך נוספת לסנן הודאות שווא היא תיעוד חזותי וקולי של החקירה, כפי שמתבקש מהוראות חוק החקירות החדש. דרך זו יכולה להגן מפני הפעלת לחץ חיצוני פסול, איומים ועינויים.

כיום אין מקיימים את הוראות החוק במלואן, כיוון שהחוק דורש מהשר להוציא צווים להפעלת החוק, והשר טרם הוציאם. בית-המשפט שדן בערעור, במקרים חריגים וכשההרשעה מבוססת ברובה על הודאה כזאת, יהיה רשאי לזמן עד מרכזי כדי שגם ערכאת הערעור תוכל להתרשם בניגוד למקובל היום.

במקרה אל-עביד למשל, השופט אור התרשם מאישיותו של אל-עביד התרשמות מיד שנייה. היות שחלק מהחקירה לא תועד, לא יכלו השופט אור ושופטי הרוב לקבוע עמדה מדויקת לגבי פיגורו ותפיסת המציאות שלו.

לבסוף, כדי שבית המשפט העליון יוכל להתרשם כראוי ובאופן ישיר מהעדים בפשעים חמורים, ראוי לתעד חזותית את כל מהלך המשפט בבית-המשפט המחוזי. נכון, שבית-המשפט העליון דן רק בבעיות משפטיות שמתעוררות, אבל כדי למנוע ספק יוכל גם להתרשם מן העדים ומן הנאשם עצמו בנקודות שבמחלוקת.

מישל חדאד ודורית זילברמן, עורכי דין

משפט על הכתובה

ענייני נישואין וגירושין במדינת ישראל נתונים לסמכות בית הדין הרבני. בעבר כל העניינים הכרוכים בנישואין ובגירושין היו בסמכות זו, כיום פועל במקביל בית המשפט לענייני משפחה, והוא דן בכל העניינים האזרחיים, שאינם קשורים לאקט הדתי עצמו. אם אדם רוצה גט הוא פונה לבית הדין הרבני, אבל בקשר לחלוקת רכוש, מזונות, משמורת הילדים הוא יכול לבחור ולפנות או לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

 אם הוא פונה לרבני – עליו לבצע פעולה נוספת הנקראת כריכה. עליו לכרוך את כל העניינים האחרים אל הגט ובכך הוא מעניק לרבני סמכות לשפוט ולהכריע בכל ענייניו.

 יותר ויותר זוגות מעדיפים כיום שלא להתחתן בנישואין דתיים ומכיוון שבישראל זו צורת ההתקשרות היחידה המותרת על פי החוק, עד שתוכר פה ברית הזוגיות ותתקבל כחוק (ואיך הסבתא שלי היתה אומרת? זה יקרה כשיצמחו לי שערות על כף היד) ועד אז  הם מוצאים דרכים עוקפות רבני לעשות זאת: להישאר כידועים בציבור עם הסכם ממון וצוואה; להינשא בחו"ל ולנצל את העובדה שישראל מכירה בחוקי מדינות זרות, ואם זוג נישא בקפריסין/לאס וגאס וכל מקום אחר מחוץ למדינה – ישראל תכיר בו עת יירשם במשרד הפנים כזוג נשוי. הוא יוכר כנשוי לצורך כל הזכויות האזרחיות – כגון ביטוח לאומי, דיני ירושה וכו' אבל ברבנות לא יכירו בנישואיו, לכן יהיה לו מאוד קל להתגרש אם ירצה בכך.
השמועה אומרת שברבני יותר קל לגברים להתגרש, כי מתחשבים בהם יותר ואילו לנשים מוטב להתגרש בבית המשפט לענייני משפחה – מקום שדוגל בשוויון בין המינים. כתוצאה מכך יוצאים הצדדים המתגרשים למירוץ. עם אות השריקה (הדומה יותר במקרה הזה לאנחה המשחררת המון אוויר מהריאות) צד א', הנושא עליו את סימני ההיכר של הזכר, רץ עם בא כוחו לרבני וצד ב', הנושאת עליה סימני היכר של נקבה, רצה עם באת כוחה לבית המשפט לענייני משפחה. אז זהו – שלא תמיד ולא באופן אוטומטי נכון לעשות זאת.
אחד הסממנים הדתיים שנטו לוותר עליו במשך העשורים הקודמים שב וקם לתחייה הוא  הכתובה. בית המשפט העליון היצר כל כך את צעדיו של הרבני ופינה מקום נרחב לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא מודרני בהרבה בגישתו למשפחה כיום, לא פלא איפוא שהרבני החיה את מה שעומד לרשותו. את הכתובה.
הכתובה לא נועדה להגן על הזכויות הממוניות של האישה, אבל כן נועדה להגן עליה. שכן על פי ההלכה גבר יכול לגרש את אשתו בכל עת והכתובה נועדה כדי שלא יהיה לו קל להוציאה.
זוג נישא לאחר חברות של שלוש שנים, שכרו דירה והחלו את חייהם המשותפים. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת נטש הבחור וחזר לבית הוריו. לאשה ההמומה הוא הודיע שלא מתאים לו להיות נשוי וזה לא מה שחשב. דווקא מפני שכמותו נועדה הכתובה להגן. ודווקא מפני שזו היתה תקופה קצרה.
הכתובה מחולקת לשלושה חלקים (איך לא?) עיקר הכתובה; תוספת הכתובה ונדוניה. עיקר הכתובה – 200 זוז לבתולה, שלא היתה נשואה קודם ו-100 זוז לגרושה ואלמנה (שווה כיום 500 ₪). תוספת הכתובה – אצל אשכנזים 200 זקוקים כסף ובכתובה הספרדית – הבעל צריך להמציא ולנקוב בסכום. למה כדאי לחתום על כתובה אשכנזית? כי אף אחד לא יודע מה זה 200 זקוקים כסף. אין מטבע כזה. ולכן הסעיף לא מתממש. (הרב דייכובסקי מבית הדין הרבני הגדול פירש – שהאישה זקוקה לדמי הסתגלות במשך שנה. הוא לוקח את משכורת הבעל ומכפיל ב-12 חודשים, ואלה הזקוקים. אבל זה לא פסק דין מחייב ולכן לא תמיד יאמצו את זה). אצל הספרדים – אוהו – הכבוד, הגאווה, השופוני אנס, כל אלה גרמו לגבר אחד שאנחנו מייצגים את אשתו להעניק לה בכתובה 555,000 ₪. חמסה חמסה חמסה נגד עין הרע. אבל זה לא עזר וכעבור עשר שנים הבעל עזב את הבית והחל את חייו, לא ממהר לא לבית המשפט ולא לרבני. אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. האישה הגיעה אלינו ואמנם אין סעיף הצמדה לכתובה אבל גם כיום הסכום הזה יעזור לה מאוד.
יותר מזה, אילו כתב לה 5 מיליון, כל בר דעת יודע שזה סכום דמיוני, ואף אחד לא ידרוש מהבעל לממש אותו. אבל 555,000 דווקא סכום ריאלי, לאור יכולותיו, ולכן שלם ישלם לה. עד מיליון ₪ נחשבת הכתובה לכתובה סבירה. על כתובה סבירה – יחייבו את הבעל לשלם,  כך שלא תמיד נכון לייעץ לאישה ללכת לבית המשפט לענייני משפחה.
מצד שני, מאז חרם דרבנו גרשום – אי אפשר להעיף אישה שלא ברצונה. כך שהנושא שלא תהיה קלה בעיניו כבר פחות רלבנטי. וכמו כן, באותו מירוץ סמכויות מתחרים גם בתי הדין ובתי המשפט עצמם, ולכן כיום אפשר לבקש מבית המשפט גם כן לקיים את הכתובה, ושם גם מצמידים אותה, אבל אין עוד הרבה תקדימים על מימושה שם.
מה שחשוב זה לשמור על הכתובה. פיזית. בלעדיה אין הוכחה. עד כדי כך התעודה הפיזית היא שחשובה  – שאם כתובה נעלמה או אבדה על הבעל לתת כתובה חדשה או להתגרש. ועוד נקודה למחשבה – הרבנים מבקשים מבני הזוג להסמיך אותם לקבוע על פי שיקול דעתם ולפסוק חלק מהכתובה. אם לא תתנו – הם חייבים לפסוק על כל הסכום. כמובן שהפסיקה נעשית על פי עילות: עילת מומים, עילת עקרות, עילת עוברת על דת משה, על כל אלה תהיה האשה זכאית לכתובה. גם אם  מורדת בטענה מבוררת תקבל. מורדת – לא. מורדת בטענה מבוררת – כן. עילות מעשה כיעור או עילת זנתה תחתיו – לא.
השמועה כאילו אישה שבגדה לא תקבל את זכויותיה בבית הדין הרבני כבר לא נכונה. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון וחוק זה קובע כי מגיע לבני הזוג לחלק את רכושם חצי חצי בלי קשר לבגידות וגם בלי קשר ליוזמה לפירוק הקשר. לא מענישים את האשה גם אם היא יוזמת את פירוק המשפחה, כך קבע בג"צ. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון, כלומר החוק הזה מחייב גם אותו. מה  שאישה מפסידה אם "זנתה תחתיו" (נסו לדמיין את הביטוי) זה את מזונותיה הזמניים עד הגט (אחרי הגט ממילא אין מזונות אישה) ואת תוספת כתובתה. לכן העצה לנשים כן ללכת לרבני ולתבוע את כתובתן כפופה לשני תנאים – א. שהכתובה היא ספרדית והגבר שלה כתב סכום נכבד בכתובה. וב. שהיא צדקת ואין לה עדיין רומן עם גבר אחר.
החלק השלישי של הכתובה הוא הנדוניה. הנדוניה מורכבת מנכסי צאן ברזל – הנכסים שהאישה הביאה מלפני הנישואין והרשומים על שמו של הבעל – שכן הבעל זכאי לפירות כל עוד הם נשואים (אם מדובר בדירה – זכאי לדמי השכירות, למשל) ונכסי מילוג – נכסיה הרשומים על שמה של האישה.
בכל העילות שעוזרות לבעל האישה עלולה להפסיד את כתובתה אבל לא את הנדוניה. כלומר, מה שהביאה עמה לנישואין חוזר עמה. למעט במקרה אחד בו תפסיד את נכסי צאן ברזל – אם זנתה תחתיו ואם הצליח להוכיח זאת.
אם פסקו לאישה את כתובתה ולפתע הבעל מתחרט ומבקש שלום בית כי בבת אחת התאהב באשתו עד מעל לראש – יבדקו אותו ואם יתרשמו שזה רק בגלל הכסף יחייבו אותו למרות הכל לתת לה גם כתובה וגם מזונות.

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד דורית זילברמן

פסק דין זה סוג של סיפור

לאשתו של אזואלס היה מאהב. לא רק שהיה לה מאהב היא אהבה לנפנף בו לפני בעלה. פעם אחת אשתו של אזואלס ישבה במכונית עם המאהב ואזואלס עבר ברחוב. אשתו של אזואלס הקפידה להתנשק נשיקה צרפתית לוהטת כדי שבעלה יראה. בעלה הסיט את מבטו וצעד משם במהירות. אבל אשתו של אזואלס לא הסתפקה בכך. המאהב התניע את המכונית עקף את אזואלס, נעמד מולו, והזוג הצטרפת בשנית. אז אזואלס שלף אקדח, שהיה עליו דרך קבע, ברישיון, וירה באשתו ובמאהב.

בבית המשפט המחוזי הואשם אזואלס ברצח בכוונה תחילה. אזואלס הגיש ערעור לבית המשפט העליון ובראש ההרכב עמד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. בפסק דינו, תיאר ברק את השתלשלות העניינים וכאשר הגיע לכך שהמאהב והאישה עקפו את אזואלס על מנת להתנשק לו מול העיניים כתב את המשפט: "עיני המערער חשכו". אם עיני המערער אזואלס חשכו, לטעמו של ברק, אפשר להבין כבר את גזר הדין.

 ואמנם ברק העלה את מה שלא אמרו בבית המשפט המחוזי, וזהו יסוד הקינטור (אם מוצאים שהיתה הקנטה, הרי שהרצח היה ספונטני ולא מתוכנן, שפירושו הריגה ולא רצח בכוונה תחילה). אזואלס לא תכנן לרצוח. האקדח היה עליו תמיד. הוא נבדק ונמצא ראוי לקבל רישיון לאקדח אבל כשאשתו מתאמצת להראות לו ולהוציאו מדעתו, עיניו חשכו, והוא יצא מדעתו. ולכן גזר הדין ירד מרצח בכוונה תחילה להריגה.

 עיני המערער חשכו, זוהי מטאפורה. הרי הם לא באמת חשכו.  מטאפורה זה אמצעי ספרותי או רטורי. אנשים נוטים לחשוב שפסק דין זה דבר נייטרלי ונקי מכל אמצעים ספרותי או רטורי. השופט, כמו קורא של רומנים, ממלא פערים, משלים פרטים, ממזג בין הגרסאות של שני הצדדים, מתרשם מהגיבורים, שפת גופם, מבטיהם והטון של קולם.   

    יש קשר הדוק בין המעשה השיפוטי ובין חיבורו של סיפור: שופט שקורא את הסיפור בתיק המונח לפניו, בהכרח גם כותב אותו מחדש, ומי שכותב את הסיפור, כותב גם את סופו. הסוף הוא פסק הדין. דעה אחת גורסת כי הנרטיב (נאריישן= באנגלית סיפור, אבל אין הכוונה לסיפור כיצירת אמנות אלא ליסודות ספרותיים בדיבור הרגיל) הוא יסוד רצוי, ראוי ואף חיוני במסגרת העשייה השיפוטית. דעה אחרת גורסת כי הנרטיב הוא יסוד לא אתי ומגמתי ויש לנטרל אותו בכתיבת פסק הדין. "הנרטיב חדר למשפט", התלונן אלן דרשווביץ, (המשפטן האמריקני המהולל פרופסור למשפטים מהארווארד) וראה בכך דבר רע.

אלן דרשוביץ תוקף בחריפות את חדירת הנרטיב למשפט. הנרטיב מכניס לדבריו סדר, הגיון ומשמעות במציאות, בעוד שלעתים המציאות מורכבת מאירועים מקריים ונטולי קשר לאירועים אחרים שקדמו להם או שבאו אחריהם. כאשר אנו מייבאים אל השיטה המשפטית טכניקות נרטיביות, אנו מטשטשים את הגבולות שבין בִּדְיוֹן (כתיבה דמיונית) ובין עובדה ופוגעים ביכולתו של ההליך השיפוטי לגלות את האמת. בעולמו של צ'כוב רובה התלוי במערכה הראשונה יורה תמיד במערכה השלישית וכאבים בחזהו של הגיבור הם תמיד הקדמה להתקף לב. במציאות לא כל הרובים יורים ורוב הכאבים בחזה נובעים מבעיות עיכול.

    קתרין מקינון (משפטנית אמריקנית פמיניסטית משפיעה מאוד, פרופסור למשפטים ממשיגן) משיבה לדרשוביץ, שגם אם המציאות כאוטית (מלשון כאוס, תוהו ובוהו) ומקרית, ההוויה האנושית היא ניסיון מתמיד, אם גם מוגבל וחלקי בהכרח, להכניס משמעות אל הכאוס, להבין, לחתור לסדר ולצדק. אחד האמצעים החשובים העומדים לרשותנו לצורך הניסיון הזה הוא הנרטיב.

    אנחנו טוענים כי הנרטיב, כלל אותם אמצעים רטוריים, לא חדר למשפט אלא נחשף. פשוט פתאום התחילו לשים לב אליו. לא ניתן לסנן את הנרטיב מתוך הטקסט המשפטי. הנרטיב מובנה בתוך כל טקסט כמו חומרים שהותכו יחדיו, ורכיביהם מופיעים בכל אחת מהמולקולות. כדאי לחדד את דימוי ההתכה ולהבחינו מדימוי הריתוך: כשמרתכים שני חלקים זה לזה ניתן להפריד ביניהם אבל לא כך בהתכה.

אך קיים הבדל משמעותי ביותר בין כוחם של סיפורים ספרותיים ובין כוחם של סיפורים משפטיים: רק כוחם של הסיפורים המשפטיים הוא נורמטיבי. הנרטיב בפסק דין אינו חושף את המציאות או "מגלה" אותה, אלא מכריז על התרחשות מסוימת כעל מציאות. השופטים חייבים לכאורה לתאר דברים כהווייתם ולהימנע מכל מגמתיות או שימוש באמצעי שיש בו כדי "לזייף" את תיאור מצב הדברים. לכאורה אין השופטים אמורים להשתמש באמצעים רטוריים, או לברור חומרים, כיוון שלא מדובר בטקסט בעל ערך אסתטי אלא בעל ערך מוסרי הקובע גורלות. האם אין מקרים שבהם מחליף כוחו הסוחף של הסיפור את מהלכו של הדין?

    ברובד הסמוי קיים אצל כל אדם, ובכלל זה אצל כל שופט ושופט מאגר של נרטיבים פנימיים, הנבנים באמצעות מבחן האישיות, ההשתייכות המגדרית, הלאומית, הדתית וכד'

    הנרטיב הפנימי, שהוא שונה וייחודי אצל כל שופטת ושופט, אינו נתון לשליטה ול"משטור", מאחר שהוא חלק מתודעה שיפוטית אינדיווידואלית, שהשופטים אינם יכולים לשנותה לפי בחירתם החופשית. לעומת זאת, הנרטיב החיצוני, הסיפור שהשופטים בוחרים לספר בפסק הדין, נוצר ומתעצב במודע, באמצעות שורה של בחירות שבוחרים השופטים. בגלל הנרטיב הפנימי נוצר מצב שלמרות שהרכב שופטים באותו מקרה משפטי, שנחשפים לאותן עובדות ופועלים תחת אותו חוק ,מפרשים את המקרה כל אחד בדרכו. המקרה הקיצוני ביותר היה במקרה של אל עובייד, שהואשם ברצח הנערה חנית קיקוס.

ההרכב היה של 7 שופטים ולא רק שהיתה דעת רוב ודעת מיעוט אלא שהיו שלוש דעות שונות לחלוטין – דעה אחת גרסה שהוא רצח אך לא אנס. דעה שניה היתה הפוכה ודעה שלישית גרסה שאל עובייד חף מפשע. ואז הרחיבו את ההרכב ל-9 שופטים. אל עובייד נידון למאסר עולם על רצח בכוונה תחילה אבל השופטים מתייסרים ושבים להתלבט בכך באופן ציבורי עד היום.

    אם נציץ לרגע בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת חוה יערי ואביבה גרנות שרצחו את מלה מלבסקי, פרשה שבה הייתי אני, מישל חדאד, ראש צוות החקירה המיוחד (וראש מחלק פשעים חמורים דאז), ומי שהביא לתפיסתן, נראה בבדיקת השמות והכינויים להם זכו משתתפי הפרשה את הנרטיב הפנימי, הבלתי נשלט, של השופט חלימה מציץ מבעדם. הנרצחת מכונה "המנוחה". הכינוי "מנוחה" יוצר רושם של מי שמת בשלווה ומצא את מנוחתו, אחותה של הנרצחת נזכרת כמה פעמים בשם הגב' שפאן. השופט מקפיד לכנותה בתואר גברת לפני שם משפחתה, פניה שיש בה מתן כבוד.

    היחידה הזוכה לשם פרטי היא היצאנית שדיווחה למשטרה על מציאת הגופה ואף העידה במשפט. לה קורא השופט "קטי". לדעתנו, נובעת בחירה זו מהטעם ההפוך לבחירה בכינוי הגב' שפאן, היינו פנייה המעידה על חוסר כבוד. יצאנית, על אף היותה עדת מפתח, כנראה איננה ראויה לשם משפחה, אף שמהעיתונות אנו למדים שלא היה שום צורך להסוותה ולהסתירה. כך גם לגבי שתי יצאניות נוספות, שהשופט מכנה גם אותן בשמן הפרטי בלבד "רחל וגלית". עד מסוג זכר שנהג באזור, כדי ליהנות מאחת היצאניות מן הסתם, זכה להיכתב בפסק הדין בשמו המלא (והמכובד): "שרון מרוז".

    אותו נרטיב פנימי מוזן על ידי אגדות ומיתוסים ספרותיים וחברתיים,

כמו: הזונה  המשקפת במראה מעוקמת את פני החברה

    הזונה, קטי, היא הטובה המוליכה לגילוי הגופה ברצח הנתעב ואילו נשות החברה הגבוהה הן הרעות בסיפור הזה. לזונה יש לא פעם תפקיד של קדושה בספרות, וכן בנצרות. הנרטיב העיתונאי קלט לחיקו את המיתוס הזה, ואילו בנרטיב השיפוטי, זוכה הזונה ליחס של אי כבוד ש"נפלט" לשופט וחשף את הנרטיב הפנימי שלו כשבחר לכנותה רק בשמה הפרטי. היא בהירארכיה נמצאת נמוך אפילו ממקומה של הרוצחת.

    סינדרלה או "לכלוכית" בגרסה העברית

    קטי ראתה בדרכה נעל מונחת באמצע דרך הכורכר. (עמ' 2 בפסק הדין) בספרות הפכה הנעל מוטיב סמלי במיתוס של סינדרלה, כשרוב  האגדה עניינה חיפוש בעלת הנעל. התאמת הנעל לרגל הנכונה היא כמו הרכבה של פאזל גורלי, המשליטה סדר וביטחון בחברה.

    הגופה שנמצאה לא הרחק היתה מושחתת ומלוכלכת. הלכלוך, או "לחיות באפר" מקבל במיתוסים אפקט סמלי הן להשפלה והן לקנאת אחיות. בסיפור על לכלוכית, בזכות הנעל גוברת האחות המושפלת, החיה בלכלוך, על אחיותיה המקנאות בה. גם בסיפור יערי גרנות, קינאו שתי הרוצחות בקרבנן על שום כספה, וגם כאן, כמו באגדת סינדרלה, מציאת הנעל לרגל המתאימה הביאה את האחות המושפלת לגבור עליהן, לנצח אותן, ולהעמידן במקומן. הנעל הביאה לחשיפת האמת גם באגדה וגם בחיים. באגדה מביאה הנעל לסוף טוב ולגורל מאושר לבעלת הנעל. בחיים לכאורה לא כך היה. אלא שבמקרה שלפנינו, חשיפת האמת, שהביאה להענשת הרוצחות ולהשבת הסדר החברתי על כנו היא הדבר הקרוב ביותר לסוף טוב של הפרשה.

    החטא ועונשו – הכובע

    במכתבה המזויף של חוה יערי נזכר כובע ברט. בספרי, "נשים רוצחות", אני מספר כי כאשר קראתי את המכתב לא ידעתי עדיין מי כתב אותו אך ידעתי לבטח כי מי שכתב אותו ראה את המנוחה סמוך לשעת  מותה. וזאת משום שלמלה מלבסקי היה כובע ברט, כמקובל אצל אישה דתית, פרט שהקפדתי שלא יצא אל התקשורת. מי שכתב את המכתב לא יכול היה ללמוד פרט זה מן התקשורת, כלומר, היה למספר הגרסה שבמכתב – פרט מוכמן.

    בדרכו אל הרצח (עמ' 6) מתואר רסקולניקוב בבגדיו המרופטים ושיכור אחד צועק לעברו: "אי, אתה, בר-מגבעת גרמני!"  מגבעת זו היתה גבוהה, עגולה, נוסח גרמני. אך כבר בלתה כולה, הצהיבה, כולה חורים וכתמים, נטולת שוליים, יוצאת דופן בדמות זווית מכוערת ביותר. רסקולניקוב קולט עד כמה יוצאת דופן המגבעת שלו וחושב: "הנה מין דבר הבאי שכזה, איזה דבר של מה בכך תפל ביותר עלול לקלקל את כל הרעיון כולו! כן, מגבעת בולטת מדי, מגוחכת, ועל כן גם בולטת… ממרחק של פרסה יחבינו בה, ותיחרת בזכרון,… והרי כאן עדות מוחשית…. הזוטות, הזוטות – הן העיקר! דברים אלה של מה בכך הם המקפחים תמיד את הכל."

    הכובע היה גם הפרט שהסגיר בספרו של דוסטוייבסקי "החטא ועונשו" את הגיבור רסקולניקוב והביא ללכידתו, בדיוק כשם שהביא ללכידתה של חוה יערי. ללמדך שאין פשע מושלם.

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

משפט-תראפיה

   הפעם אנחנו רוצים להציג לפניכם זווית אחרת של המשפט: המשפתראפיה. נכון, המושג הזה לא קיים. אנחנו מבקשים לטבוע אותו לראשונה כמטבע לשון. בעולם של פרויד התראפיה היתה רק בדרך הפסיכואנליזה. בינתיים התפתחו שיטות תיראפויטיות רבות. תראפיה פירושה שיטת ריפוי.

 לאורך המאה ה-20 התפתחו שיטות ריפוי  שחרגו מעולם הפסיכולוגיה כמו למשל באמנויות: יש תראפיה בריקוד, בציור, בפיסול, במוסיקה. החיו מחדש וייבאו למערב תראפיות מזרח-רחוקיות כמו יוגה, מדיטציה פלונג גונג והוצ'י מין יודע מה עוד. יש תראפיות בהיפנוזה, יש כתיבהתראפיה, וגם ביבליותראפיה – שזו שיטת ריפוי של עבודה בעקבות קריאת ספרים. ועכשיו אנחנו מציגים: משפתראפיה.

    אדם חש רגשי אשם, סובל, פגוע ואינו יכול להשתחרר מדפוסי התנהגות שרודפים אחריו עוד משחר ילדותו. אשם כלפי הוריו, אחיו, אחיותיו, ויותר מאוחר כלפי אהובתו והמוסד לביטוח לאומי. אותם יחסים שיש לנו במיני-עולם בתוך המשפחה מתורגמים בחיינו הבוגרים ליחסינו עם העולם.  עד כאן אין חידוש. את זה יודעת גם הפסיכולוגיה לאתר. אבל נניח שאח אחד תבע לדין את גיבורנו האשם כל חייו. בלית ברירה הוא חייב להתגונן. לפתע הוא מגלה בעזרת עורך דינו שבסיפור שהוא מספר דרך כתב ההגנה שלו, בנרטיב שלו, הוא בכלל זה שנפגע כל השנים, הוא זה שוויתר, ושאחיו השיג ממנו טובות הנאה בדרך מניפולטיבית בדיוק בכך שגרם לו להרגיש אשם כל השנים.

עכשיו הרחיק אותו אח במניפולציה שלו והגיע עד לפתחו של בית המשפט. כל אחד מהם מספר את סיפורו, בתרגום למשפטית, ומגיעים לשופט. השופט לא שייך לאף אחד מהם. השופט בוחן את שני הנרטיבים לפי אמות מידה אובייקטיביות, ומתברר שגיבורנו לא אשם! לא רק שהוא לא אשם הוא גם הצודק מבין השניים. הוא זוקף את עמוד השדרה ויוצא מפתח בית המשפט אדם חדש.

    ראינו את זה קורה לרבים מלקוחותינו. בין אם הם נתבעים או תובעים. גילינו שככל שיחסים בין בני אדם יותר קרובים ואינטימיים, כך המשפתראפיה בעלת משמעות רבה יותר. דוגמה נוספת  היא עובדת גם במשפטי תעבורה. אדם מרגיש רע מאוד שבגללו נפצעו או חס ושלום גם נהרגו אנשים וכל המשפט כולו נועד לקבוע אם הם אשמים או לא. אם הם אשמים הם ישאו את המשא הרגשי הכבד עד סוף חייהם. גם לאחר שישלמו כסף קטן או גדול למשפחה או למדינה. אבל אם יתברר שהם לא אשמים, ממש כשם שהם חשו כשנקלעו לתאונה, הם יוכלו לצאת מבית המשפט בגו זקוף. אמנם הכאב לא יימחק על פגיעה באחרים אבל זו תהיה השתתפות בצער ולא אשמה.כל אחד מאיתנו מכיר את זה שעל הכביש כששתי מכוניות מתנשקות שני הנהגים יוצאים וצועקים אחד על השני בניסיון להטיל את האשמה על האחר. מנסים לחלק ביניהם את אחוזי האשמה. זה שצועק חזק יותר הוא המבוהל יותר. ולא פעם גם האשם יותר.

    במקרה שטיפלנו לא מזמן, לקוח שלנו שנקרא לו, כדי להגן עליו, בשם בדוי רוני רביב, נפרד מבת זוג לאחר עשר שנים של אהבה. הם לא נישאו אבל גרו יחד, עבדו יחד, טיפלו יחד בילדיה של יעל אסיף מנישואין קודמים, נסעו יחד לחו"ל פעמים אחדות, אירחו, בילו, היו להם חיי מין הרמוניים ומשק בית משותף. שני הסעיפים האחרונים הם סעיפים משפטיים. המשפט בוחן ידועים בציבור על פי שתי תקופות. בתקופה הראשונה בוחנים בי הזוג את יחסיהם, ואם הם נפרדים אחרי זמן קצר לא מגדירים אותם כידועים בציבור. אם הקשר נמשך תקופה ארוכה, כמו במקרה שלנו זה מעיד על כוונותיהם. וההגדרה של ידועים בציבור פירושה זכויות וחובות. כמובן, הגדרה זו חשובה בכלל, רק אם שניים עוברים לגור יחד ומנהלים את ענייניהם הכספיים וחיי משפחה משותפים. אם הם משביחים יחד את רכושם. או אז יש בעיה לחלק את הרכוש בבואם להיפרד.

    יום אחד, אולי היום הזה היה קשור בתקופה כלכלית קשה שפקדה את רוני, יעל איבדה בו עניין ובגדה בו. והוא תפס אותה על חם. היא הכחישה תחילה, אחר כך הודתה, ביקשה סליחה, התחננה על נפשה והם ניסו שוב. אבל מבחינתה זו היתה רק תקופת התארגנות. כעבור זמן קצר יעל הודיעה לרוני שהאהבה מתה. רוני אהב מאוד את יעל ולכן היה הפגוע מבין השניים. את הדירה שקנו יחד הציעה יעל לחלק לאזורי מגורים, היא אמרה שהיא לא מגרשת אותו, אבל מעתה יחסיהם המיניים והרגשיים תמו והיא מרגישה את עצמה חופשייה לכל דבר ועניין. רוני לא יכול היה לעמוד בכך. הוא קם, ארז שתי שקיות ניילון עם תחתונים ועוד דברים הכרחיים ועזב.

    אחרי שקסם האהבה התפוגג גילה רוני את הדברים הבאים: א. רוני היה כעת בן ששים, בתקופה כלכלית קשה ולאחר שכל חסכונותיו הושקעו בדירה המשותפת שלו ושל יעל. ב. במשך עשר שנים השקיע רוני ביעל ובילדיה 3 מליון שקלים.

    החברים אמרו לו, למה אתה מוותר תמיד? למה חשוב לך למצוא חן? הרי כבר לא יצא לך כלום מלהיות נחמד אליה. לך לעורך דין!

    רוני בא למשרדנו לייעוץ וכאן התגלו לו הדברים הבאים: א. החיים הרגשיים מכומתים, מלשון כמות, ונמדדים בכסף. ב. משלא היה ביניהם כל הסכם ממון יש להכיר בהם כמי שחלה עליהם חזקת השיתוף, כלומר יש לחלק שווה בשווה את כל רכושם, ממש כמו שהיו עושים לו היו זוג נשוי שהתחתן לפני חוק יחסי ממון ב-1973. על זוגות שנישאו אחרי תאריך זה חל חוק יחסי ממון והוא שמסדיר את יחסיהם הכלכליים ואומר מה מגיע למי. לפני שחוקקו את חוק יחסי ממון, כשזוג התגרש חלה עליו חזקת השיתוף, היינו חילקו ביניהם שווה בשווה את כל הרכוש שהיה בידיהם. כל מה שיש. וכזה יכול להיות המצב בין ידועים בציבור שאין ביניהם הסכם ממון. בית המשפט יבדוק כמובן מה היתה כוונת הצדדים לפי דרך חייהם. אם חיו יחד. אם היה להם חשבון בנק משותף אם קנו יחד רכוש וכו'.

    כשרוני נעלב, הוא יצא כאמור, עם שתי שקיות ניילון בידיו. הוא עבר לגור במשרד השכור שלו. בגיל 60 הוא חי בתנאים לא תנאים, בחוסר כל, ואחרי שפינק את חברתו לחיים ואת ילדיה והשקיע בהם את כל מה שהיה לו. לאט לאט, עם כאבי הגב במיטה לא נוחה באה ההכרה, החברים אמרו, ידידים יעצו, ופתאום הוא קלט שהוא לא חייב להיות הקורבן.

    הוא בחן את כל חייו ושם לב שהדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. ונגמרו לו הרזרבות הנפשיות לוותר. להיות הבחור הטוב. הוותרן תמיד. המשתדל למצוא חן בעיני הצד השני, ולא משנה מי עומד בצד השני. נמאס לו להיות זה שמְרָצֶה את כולם. נמאס לו להשתדל להיות החמוד בכל מצב. לא! הוא הודה בפני עצמו שהוא פגוע ונעלב עד עמקי נשמתו. ושאם אין ברירה, הרי הדרך היחידה היא לתרגם את השקעתו הרגשית לכסף, ולדרוש את המגיע לו בכסף. כשאהבו דיברו בפרחים. עכשיו מילות השיר שונו ל"דברי אלי בשקלים פרודתי, דברי אלי בשקלים".

    נחמתו היחידה ומעט מזור לגאוותו הפצועה היו דברי השופטת, שפסקה לחלק את הדירה ביניהם ולהשיב לו מחצית מאוסף הרהיטים היקר שתרם לשותפות. פתאום הוא זקף את עמוד השדרה. כי לפעמים אין ברירה אלא להתעמת. בפעם הראשונה בחייו הוא לא היה הקורבן בפרשת יחסים. הוא קיבל טיפול משפטי.

    ולאחר שהפרשה הסתיימה והוא יכול היה להניח אותה מאחוריו, היה לו ביד כסף לחצי דירה. ואז הוא פנה אלינו ואמר: "אחותי זייפה את הצוואה של הורינו וירשה הכל. כל מה שהיה להורי היא לקחה לעצמה. עכשיו אני רוצה לתבוע גם אותה. "