פרשת הזיכוי מאונס: שיאחי

עשרים חודשים ישב אסף שיאחי, 28, במעצר בית כיוון שהואשם בעבירות מין שביצע, כביכול, בבת דודתו בת ה-13. במשך עשרים חודשים ארוכים כנצח הוא בהה בטלוויזיה, הסתובב בין החדרים, עישן נרגילה ובעיקר השתעמם וסבל מפני שאפילו התענוג הבסיסי של שינה שלווה הופקע מחייו. במהלך עשרים החודשים האלה הציעה לו הפרקליטות שלוש עסקות טיעון בהבטחה לסגור את התיק בעבודות שירות – ואת שלושתן הוא דחה על הסף. "הלכתי עם האמת שלי", הוא אומר. "ידעתי שלא עשיתי שומדבר ולמרות שמעצר הבית היה סבל נוראי החלטתי ללכת עד הסוף, עד שאצא זכאי".

זיכוי מלא בפרשת האונס שיאחי

זיכוי מלא בפרשת האונס שיאחי

לאחרונה הוא זוכה מכל אשמה. פה אחד.
"נולדתי מחדש", אומר שיאחי, בראיון ראשון ובלעדי, ושולח חיוך חם לעבר שירה, צעירה דתית ויפת מראה, שבתקופת העוצר היתה לו קרן אור. הוא הכיר אותה כשכבר היה מרותק לבית, במשך שנה וחצי היא היטלטלה באוטובוסים כדי לבקרו והביאה עמה אוכל, בגדים ושמחת חיים. בשבוע שעבר, כשקיבל בחזרה את כספי הערבות שהפקיד, שיאחי קנה טבעת והציע לה נישואין.

אבל לא הכל מאחוריו. עכשיו, באמצעות פרקליטיו, עו"ד מישל חדאד וד"ר דורית זילברמן, הוא מתכנן לתבוע פיצויים מבת דודתו. "היא הרסה לי את החיים ורשימת הנזקים כמעט אינסופית", הוא אומר. "היא הכפישה את השם שלי, בגללה נעצרתי לעשרה ימים וישבתי בבית 'שנה ושמונה', פוטרתי מהעבודה, אמא שלי השקיעה את כל החסכונות שלה במימון ההגנה ואפילו כיום, כשאני קם בבוקר ויורד לרחוב זה לא טבעי בשבילי. אני עדיין מרגיש נרדף. עורכי הדין גם ממליצים לי לתבוע את המדינה שהתרשלה בהגשת התביעה, ונראה לי שאלך על זה למרות שכבר אין לי כוח להתעסק עם בתי משפט".

אז למה תתבע את המדינה?
"בגלל שיש כאן עניין עקרוני. כמו שזה קרה לי זה עלול לקרות לכל אחד. כשבחורה מתלוננת במשטרה כולם מחבקים אותה. כשבחור טוען שהוא לא עשה שומדבר ושזאת עלילת שווא מתייחסים אליו כמו אל פושע. זורקים אותו למעצר, מרחיקים אותו מהבית שלו, נותנים לו להירקב במעצר בית. למה?"
את שמה של המתלוננת עדיין אסור לפרסם. "המשפט התנהל בדלתיים סגורות, כמו בכל עבירות המין, כדי למנוע מצב שבו נערות ונשים יחששו להתלונן", מסביר עו"ד חדאד, "אבל כשנתבע את הבחורה על תלונה כוזבת היא תהפוך ממתלוננת לנאשמת ואז שמה ייחשף". גם בפרוטוקלים של המשפט – שהתנהל בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטים שהם, שבח וברוך – היא מכונה ש'.

ש', כיום חיילת בת 19, היא בת דודתו של שיאחי. "האמהות שלנו אחיות", הוא מספר. "אנחנו גרים בפתח תקווה, שני בניינים מפרידים ביני לבינה, ומאז שאני זוכר את עצמי היא ואחותה הגדולה נהגו לבוא אלינו כמעט כל יום. ישבנו בחדר שלי, ראינו טלוויזיה, עישנו נרגילה, לפעמים יצאנו ביחד למועדונים והרבה פעמים הן אפילו נשארו לישון אצלנו. היינו בני דודים טובים וקרובים, למרות שש' היתה ילדה בעייתית. היא למדה בבית ספר דתי, אבל יצאה עם בחורים שגדולים ממנה בהרבה שנים, במועדונים היא נהגה לשתות אלכוהול ולעשן, וכל יום אמא שלה באה לאמא שלי ובכתה על הצרות והבלגנים שהבת שלה עושה לה".

דודתו ביקשה ממנו לפקוח עין על בתה ושיאחי – שהחל את שירותו הצבאי בשלד"ג, סיים אותו כנהג בתעשייה האווירית ואחרי שיחרורו חיפש את עצמו, כהגדרתו, ועסק בעבודות שונות – מילא את תפקיד "השומר" עד לפני שנתיים. עד למריבה שהולידה את העלילה.
"ביום שישי אחד יצאנו כל החבר'ה למועדון באיזור התעשייה של פתח תקווה", הוא משחזר, "ש' שתתה הרבה, כמו שהיא רגילה, ופתאום בא מישהו לשולחן שלנו והיא הודיעה לנו שהיא הולכת איתו להוציא כסף מהכספומט. לא הבנתי למה היא הולכת עם בחור לא מוכר בזמן שיש לה חבר, אבל לא אמרתי מילה. הלכה. עברו שעתיים-שלוש, חיפשתי אותה במועדון ולא מצאתי. נעלמה. האמת? נבהלתי. יש לי אחריות עליה. אמא שלה ביקשה שאשגיח עליה. אני גדול ממנה בתשע שנים ואני בן דוד שלה. יצאנו מהמועדון, המשכנו לחפש אותה ופתאום היא יצאה מאיזה סימטה חשוכה. השיער שלה היה פרוע, היא נראתה שיכורה ובכלל, מה היא מסתובבת עם בחור זר? אמרתי לה שהיא זונה".

ש' נעלבה ובמשך חצי שנה הם היו ברוגז. "לא דיברנו, היא לא באה אלי", ממשיך שיאחי, "ומבחינתי זה היה בסדר, אבל אמא שלה המשיכה לבכות אצל אמא שלי. דודה שלי שומרת שבת ודווקא בשישי בערב ש' הדליקה מוזיקה בשיא הווליום, והיא קראה למשטרה. דודה שלי שוב ביקשה ממני להתערב ולעזור לה עם בתה, אז נכנסתי לאי.סי.קיו, כתבתי לחברה הטובה של ש' ושאלתי אותה למה ש' עושה בעיות לאמא שלה. לא ידעתי שבאותו הזמן ש' היתה אצל חברתה. כשהיא קראה את השאלה שלי היא התעצבנה מזה שאני מתערב לה בחיים. לא ידעתי שש' עונה לי במקום חברתה. התשובה שקיבלתי היתה 'אתה סוטה, יש לך מזל שש' לא מגישה עליך תלונה במשטרה'. נדהמתי. אני סוטה? שאלתי את החברה של ש' מה עשיתי וקיבלתי את התשובה 'כולם כבר יודעים שאתה אנס, ש' סיפרה לכולם'. עניתי לה שזה לא צחוק ושתפסיק לכתוב שטויות".

בלילה, מספר שיאחי, הוא לא הצליח להירדם. "לא הבנתי למה החברה של ש' רושמת עלי דבר כזה. הראיתי את ההודעה לאמא שלי והיא אמרה שאסור לכתוב דבר כזה, אפילו לא בתור בדיחה. אמא שלי אמרה שצריך לברר את העניין אז בערב הלכנו ביחד לבית של ש'. ישבנו בסלון ואמא שלי קראה לש', שהיתה בחדר שלה, 'בואי הנה, אני רוצה לדעת מה קרה'. ש' והחברה שלה היו סגורות בחדר אז אמא שלי צעקה 'אם אתן לא יוצאות אני הולכת למשטרה ומגישה עליכן תלונה'. כנראה שהן נבהלו. הן באו לסלון ואמא שלי שאלה אותה שלוש פעמים מה קרה. אחרי הפעם השלישית ש' התחילה לבכות ואמרה שפעם, מזמן, כשהיא ישבה אצלי בחדר ולבשה חצאית, הכנסתי לה אצבעות".

שיאחי חטף הלם. "על המקום אמרתי שזה לא נכון, ושש' רוצה להתנקם בי בגלל הקטע ההוא במועדון, כשקראתי לה זונה. התחלנו להתווכח וש' איימה עלי שהיא תזעיק משטרה. אמרתי לה 'תזמיני משטרה, חופשי, את לא מפחידה אותי, אם היה לי ממה לפחד לא הייתי מספר לאמא שלי, לא עשיתי לך שומדבר'. כשאמא שלי אמרה שהיא תזמין משטרה ש' הכריזה שהיא תקדים תרופה למכה ותזמין לפנינו. וזה מה שהיא עשתה".

שיאחי היה עד לשיחת הטלפון. "היא צילצלה וצעקה 'משטרה, תבואו מהר, היה אונס', כאילו שזה קרה לפני דקה. לא התייחסתי לזה ברצינות. הייתי רגוע. חיכיתי בבית שלה עד שהשוטרים הגיעו. השוטרת לקחה אותה לחדר השני כדי לשמוע מה קרה ואחר כך לקחו את שנינו לתחנת המשטרה בפתח תקווה. אותה הכניסו לחדר ואותי השאירו לעמוד בחוץ, כמו כלב. שלוש שעות עמדתי שם, זה היה בדצמבר, ירד גשם, היה קר נורא ואני הייתי עם חולצה דקה, הרי באתי מהבית, לא תיכננתי להגיע לתחנה. רק אחרי שש' הלכה הביתה קראו לי לחדר. החוקר ישב עם מעיל, שאלתי אם אפשר לסגור את החלונות או לפתוח חימום והוא צעק עלי 'לא, אתה בחקירה'. הוא התחיל להגיד לי 'אז מה? שכבת עם הבת דודה שלך?' אמרתי לו 'מה פתאום, אפילו לא נגעתי בה'. הרגשתי שהוא מנסה להכניס לי מילים לתוך הפה. ניסיתי להסביר לו שזה לא הגיוני. אם ניסיתי לשכב איתה אז למה היא המשיכה לבוא אלי על בסיס יומיומי? הגענו לתחנה בשמונה בערב ובשתיים לפנות בוקר החוקר אמר לעוזר לו 'תביא את הצעצועים'. ישר קלטתי מה זה. שאלתי 'למה מה אזיקים? מה קורה פה?' אבל לא נתנו לי לדבר. דחפו אותי לניידת, לקחו אותי לתחנת המשטרה בכפר סבא ושם ישבתי במעצר עשרה ימים".
את הלילה הראשון בבית המעצר הוא לא ישכח לעולם. "אני בחור טוב, ילד של אמא, אף פעם לא הסתבכתי בשומדבר ופתאום אני בתא קטן עם כל מיני חבר'ה טובים, שוכב על מזרן דק, פוחד מהרעשים. למחרת לקחו אותי לבית משפט בנתניה והביאו לי סניגור מטעם המדינה. אני לא אחד שמבין בעורכי דין, אבל ראיתי שהוא לא נלחם בשבילי ושעל כל מילה של השופט הוא אומר 'כן'. אח שלי רצה לחתום לי ערבות, אבל השופט לא הסכים. בכיתי לאמא שלי שתציל אותי, שתוציא אותי, שתמצא לי מישהו טוב שיילחם בשבילי".

אמו של שיאחי, שבאותה התקופה פדתה את כספי הפיצויים ממקום עבודתה ולראשונה בחייה תיכננה לקנות מכונית, פנתה לעו"ד מישל חדאד, שהצליח לשחרר את בנה בערבות, בתום עשרה ימי מעצר, ולאור החשדות הכבדים נקבע שהוא ישהה במעצר בית אצל אחותו, בראש העין. "השופט לא הסכים שאחזור לבית שלי בגלל שאני שכן של ש' והיא עלולה להיבהל בכל פעם שתראה אותי", מספר שיאחי. "אילו השופט היה לומד עליה הוא היה מבין שש' היא הכל חוץ מפחדנית, אבל קיבלתי את ההחלטה שלו. חשבתי שהסיפור הזה ייגמר בצ'יק צ'ק. עניין של כמה ימים. אחותי התנדבה לארח אותי, למרות שיש לה דירה פיצפונת עם שני ילדים קטנים, בגלל שגם היא היתה בטוחה שזה תיכף נגמר. צלצלתי לעבודה, התנצלתי על ההיעדרות הפתאומית והודעתי שאחזור בקרוב".

זה לא קרה מפני שמדינת ישראל, באמצעות עו"ד סיגל אורבך, הכינה כתב אישום שכלל אירועים חמורים. כולם, לגרסת המתלוננת, התרחשו בחדרו של הנאשם, בטרם מלאו לה 14 שנה. באירוע הראשון הנאשם "החל לגעת ברגלה של המתלוננת וניסה להכניס את ידו מתחת לחצאיתה", בסעיף השני נאמר כי "במספר הזדמנויות נגע הנאשם בחזה ובישבנה של המתלוננת מעל ומתחת לבגדים", באירוע השלישי "הנאשם פתח את מכנסיו, חשף את איבר מינו והורה למתלוננת להכניסו לפיה, ומשזו סירבה משך בשיערה והצמיד את ראשה לאיבר מינו", ובאירוע הרביעי "במספר הזדמנויות החדיר הנאשם את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת".

"זה היה עינוי דין"

"זה היה עינוי דין"

הסניגורים, חדאד וזילברמן, ניגשו לתיק הזה באופטימיות זהירה. גירסתו של שיאחי תומצתה בארבע מילים שהוא חזר עליהן שוב ושוב – "לא היו דברים מעולם" ומנגד עמדה גרסתה של המתלוננת שתיארה איך היא לא הצליחה לחמוק מפניו:
"היו מקרים שאחותי היתה מסובבת את הראש או אח שלו פתאום לא הסתכל והוא פשוט שלח לי יד מתחת לחולצה, נוגע בי בישבן ובחזה. בכל פעם התנגדתי… הוא הוריד את המכנסיים והוא רצה כאילו שאני ארד לו… אני השתוללתי, אני התפרעתי… היו כמה מקרים שהוא כאילו דחף לי אצבעות לתוך איבר המין, ממש בפנים… הייתי לבושה עם חצאית, זה לא בעיה להזיז תחתון לצד בשביל להחדיר אצבעות…"

הספקות של עו"ד חדאד, קצין משטרה בדימוס, החלו להתפזר כשזיהה יותר מ-20 שקרים וסתירות בעדותה של המתלוננת. לדוגמה, ש' טענה שבעת ביצוע עבירות המין שררה אפלה מוחלטת בחדרו של הנאשם. כשהזכירו לה שבחדר עומד אקווריום גדול ומואר היא טענה שהאקווריום הוחשך מפני ש"הדגים היו ישנים". כשהמתלוננת נשאלה למה היא לא סיפרה על המעשים לאיש – למורים, ליועצת בית הספר ולפסיכיאטר שטיפל בה בעקבות ניסיון התאבדות – היא השיבה שתיעדה את האירועים ביומנה הפרטי, באנגלית, כדי שאם אחותה הגדולה תציץ בו היא לא תבין מה כתבה. אולם במהלך החקירה הנגדית, כשעו"ד חדאד הגיש למתלוננת דף ועט וביקש ממנה לכתוב קטע כמו זה שכתבה ביומנה היא לא הצליחה לכתוב יותר ממשפט עילג אחד.

הדיונים שהתנהלו בעצלתיים ("זה היה עינוי דין", טוען חדאד, "אפשר היה לזרז אותם ולחסל את הפרשה הרבה יותר מהר") החריפו את מצבו של שיאחי. אחרי חודש בבית אחותו הוא עבר למעצר בית אצל דודיו המבוגרים, במושב ברקת, שם שהה 18 חודשים. "אני מודה לדודים שהסכימו לארח אותי", הוא אומר, "אבל זה לא היה פיקניק. היו ימים שחשבתי שאני יוצא מדעתי. כמה אפשר לשבת בבית בלי להשתגע? אפילו לדשא אסור היה לי לצאת. עם הזמן קיבלתי אישורים מיוחדים מבית המשפט כדי ללכת לבית הכנסת בשבת".

את תהליך החזרה בתשובה הוא החל במעצר. "ישב איתי חב"דניק שהציע לי להניח תפילין ולעשות קידוש. כשאמא שלי באה לדיון הראשון בבית המשפט היא הביאה לי תהילים וכיפה. ככה, בהדרגה, התחזקתי. במקור אני בא מבית דתי, אחרי הצבא התרחקתי מהדת, ובמצבים של ייאוש, כשלא רואים את הסוף, האמונה חיזקה אותי מאוד. הרי זה לא נורמלי לבנאדם לשבת 24 שעות ביממה, יום אחרי יום, בתוך הבית. הרגשתי שהשכל שלי נדפק. חטפתי קריזות. לפעמים צעקתי שנמאס לי, שאני הולך, שאני יוצא, שאני מוכן להסגיר את עצמי למשטרה. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות כדי להוכיח שאני לא אשם. כשקיבלתי אישור מבית המשפט לצאת לשלוש שעות כדי להיפגש עם עו"ד חדאד הרגשתי כמו אסיר שיוצא לחופש. בדרך למשרד שלו עצרתי בבנק, נכנסתי למספרה ונשמתי אוויר. כבר שכחתי מה זה לנשום אוויר ולראות עצים".

עשית טבלת יאוש?
"לא יכולתי לעשות בגלל שלא ידעתי כמה זמן הסיוט הזה יימשך. זה היה כמו ים שאין לו סוף. אם הייתי סופר יום אחרי יום הייתי מתייאש עוד יותר. ביקשנו שיאפשרו לי לצאת לעבודה. לא היה לי שקל, אפילו ביטוח לאומי לא נתן לי כסף, הייתי צריך לחיות על נדבות של אנשים טובים. אבל השופט המשיך להאמין לש', שעלולה להיבהל אם היא תראה אותי, ואישר לי למצוא עבודה רק במקום מרוחק ורק אצל מעביד שמתחייב להשגיח עלי בכל שעות היום. איזה מעביד ירצה לקחת אותי בתור תינוק שצריך לטפל בו?"

לא רק האמונה חיזקה אותו בימים הקשים. גם הקשר עם שירה עזר לו לשמור על שפיות דעתו. "כשהגעתי לבית במושב, בן דוד שלי התיישב איתי ושאל אם יש לי מספרי טלפון של בנות נחמדות", הוא מספר, "ומצאתי בסלולרי את הטלפון של שירה. נזכרתי שדיברתי איתה שלושה חודשים לפני שהחלה הפרשה. בטלפון היא נשמעה נחמדה, אבל היא לא רצתה להיפגש איתי בגלל שלא הייתי דתי".
"טעות", מעירה לו שירה, 21, מתל אביב, שלומדת קוסמטיקה. "לא הסכמתי להיפגש איתך בגלל שהיית אנטי-דת".

בסוף שיחת הטלפון הראשונה שיאחי סימס לה שהוא רוצה לפגוש אותה ושירה סימסה לו "אז תבוא". . ביום המחרת הוא נשבר וגילה לה שהוא במעצר בית ותיאר את הסיבות. "התחלתי לבכות", מספרת שירה. "לא האמנתי שנערה מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לבן דוד שלה. ריחמתי עליו. שבוע אחרי שהתחלנו לדבר בטלפון אסף סיפר לי שמחר יחול יום ההולדת שלו ושהוא מבקש שאביא את עצמי בתור מתנה. נסעתי באוטובוס עד אלעד ומשם לקחתי מונית לברקת. זו נסיעה ארוכה וגם יקרה, אבל היא השתלמה. מאותו היום אנחנו ביחד. במשך שנה וחצי נסעתי אליו לפחות שלוש פעמים בשבוע, לפני חגים קניתי לו נעליים ובגדים, הבאתי לו אוכל. הבנתי כמה שהוא מסכן. גם הבנתי שמרוב בדידות לפעמים הוא מתפרץ עלי. זה לא היה אישי. השיעמום פשוט הוציא אותו מהכלים".

לרגע לא חלפה בראשך המחשבה שאולי הוא אשם?
"לא", היא משיבה בנחישות. "אחרי שהיכרנו והתאהבנו נאלצתי להילחם בכל מיני אנשים ששאלו למה החבר שלי אף פעם לא בא איתי לשום מקום. אפילו קרובי משפחה העירו לי שאין עשן בלי אש, ואני אמרתי להם 'יש עשן בלי אש ואסף יוכיח את זה'. התייצבתי בכל הדיונים, למדתי את החומר וככל שהתעמקתי בו הבנתי כמה אסף צודק".

פרקליטת המדינה הציעה לשיאחי שלוש עסקאות טיעון. "בפעם הראשונה הציעו לו שאם יודה בהטרדה מינית הוא יקבל שישה חודשי עבודות שירות", מספר עו"ד חדאד. "אמרתי לפרקליטת המדינה שאני חייב להתייעץ עם מרשי. לא יכולתי לקחת על עצמי את הסיכון שאם בית המשפט יאמין למתלוננת הוא יישלח לכלא לשבע שנים". בפעם השנייה הוצע לו להודות במעשים מגונים תמורת עבודות שירות, ובפעם השלישית, בשיחה טלפונית עם שיאחי, פרקליטת המדינה הציעה לו להודות בתקיפה בלבד.

"אבל לא הסכמתי", הוא אומר. "מההתחלה האמנתי שאני אצא זכאי. לא האמנתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל לא היה לי ספק שזה יקרה. כשראיתי את אמא שלי בוכה אמרתי לה 'אל תדאגי, בסוף זה ייגמר'. אפילו בתקיפה סירבתי להודות בגלל שלא רציתי שיהיה לי שום רישום פלילי".
בכתב ההגנה נתלו חדאד וזילברמן בתנ"ך והישוו את המקרה לסיפורם של יוסף ואשת פוטיפר. "היא ניסתה לפתותו, יום אחר יום, כשיוסף סירב לשכב עמה היא תפסה בבגדו, וכשהוא השאיר את הבגד בידה וברח היא קראה לכל בני ביתה וסיפרה שיוסף ניסה לאנוס אותה". גם בתיק הזה, השופטים שוכנעו כי המתלוננת התאהבה בנאשם, ומשראתה שהיא זוכה ממנו ליחס של בן דוד ושל "משגיח צניעות" ולא רואה בה מועמדת רומנטית היא הפכה את עורה וטענה כי ניסה לאנוס אותה. המתלוננת אף סיפרה בבית המשפט כי קראה באינטרנט על נפגעות מין, למדה על התגובות, הסממנים הנפשיים וההשלכות של אונס ואימצה אותם לעצמה.
שיאחי, זכאי טרי, מצא עבודה כמחסנאי בחברת מחשבים, מסתובב עם ארוסתו בין אולמות אירועים כדי למצוא אכסנייה לחתונה ומנסה לשמור על אופטימיות. "שני דברים טובים יצאו מהסיוט הממושך הזה", הוא אומר. "בזכותו היכרתי את שירה וחזרתי בתשובה".
שאלת את ש' למה היא בדתה את העלילה?
"ראיתי אותה כמה פעמים בבית המשפט, אבל לא דיברנו. אסור היה לי לדבר איתה. רק הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שהיא משפילה את המבט".
מה ייצא לך מזה שתתבע ממנה פיצויים? היא חיילת, לא יהיה באפשרותה לשלם.
"אז שתעבוד כל החיים עד שתשלם. היא הרסה לי את החיים והיא חייבת לשאת במחיר. גם יש משהו עקרוני. אני מקווה שהסיפור הזה ילמד בחורות שזה לא משתלם להעליל. כולם האמינו לה, אבל בסוף הצדק ניצח".
*

"רק שניים מתוך אלף גברים, שנגדם הוגשו כתבי אישום בעבירות מין, ייצאו זכאים", אומר עו"ד מישל חדאד. "זו הסטטיסטיקה. רק שתי אלפיות האחוז ייצאו זכאים, ואסף שיאחי הוא אחד מהשניים האלה".

"בעבר, המטוטלת של המדיניות השיפוטית בישראל נטתה לטובת הגברים", מוסיפה עו"ד דורית זילברמן. "השוטרים והשופטים תהו 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת' והמתלוננות נשאלו האם יש להן תרומה כלשהי במה שנעשה בהן. מאז אונס שומרת התמונה השתנתה לחלוטין וכיום המטוטלת נוטות לטובת הנשים. כשאישה מתלוננת, בלי היסוס עוצרים את הגבר, מרחיקים אותו מביתו ומטילים עליו מעצר בית. במקרה הזה, על אף חיבוקה של המדינה, שהיא המאשימה הרשמית, ועל אף החמלה שגילו כלפי המתלוננת בכל מהלך המשפט, הגבר ש'חטא' בכך שלא אהב את ש' זוכה פה אחד".

ביטול צוואה, אחרי המוות

על ערש דווי חתם קשיש על צוואה המורישה את רכושו לאישה שליוותה אותו ולבניה. רק פנייה של קרובת משפחה לבית המשפט גילתה שהמנוח חתם על המסמך כשהיה מטופל במשככי כאבים ונתון להשפעה לא חוקית של האישה

למאמר המלא בYNET

ביטול צוואה

פסק הדין

האם נחוצה נוכחות עורך-דין בחקירה פלילית ?

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

ישנם אנשים שמודים ברצח שלא ביצעו מעולם. מה מניע אותם להודות? מה גורם להם לוותר מרצונם החופשי כביכול, על הדבר החשוב מכול – על חירותם? מה גורם למי שהודה למסור גרסאות סותרות?

גרסאות סותרות צריכות להדליק נורה אדומה. מה גורם למי שהודה ברצח להסתיר את מקום הגופה? לכאורה, משהודה בגרוע מכול, אין לו סיבה לשקר ולהסתיר. מצד אחד, מאמינים להודאתו, ומצד שני, לא מעלים ספק בקשר לדברים בלתי הגיוניים בהתנהגותו של המודה.
אנחנו שומעים יותר ויותר על קלקולים בזמן החקירה ועל עינויים שהובילו להודאה. זה מעלה את השאלה שמא נחוצה נוכחות עורך-דין בחקירה פלילית? שאלה זו מקבלת יתר תוקף לאור ניסיוני בחקירות הפליליות בחדרי החקירות.
ההודאה נחשבת למלכת הראיות. כבר נכתב במסכת בבא מציעא: "הודאת בעל דין כמאה עדים". הודאה היא ראיה חזקה וחותכת ביותר משום ש"אין אדם משים עצמו רשע". אם אדם מודה בעבירה, חזקה משפטית היא שהוא עושה זאת בלית ברירה, ורק מפני שכל ההוכחות נגדו או מפני שמצפונו מציק לו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעבירת רצח. במשטרים אחדים מוותר המודה על חירות התנועה ויושב בבית-סוהר, ובמשטרים אחרים הוא עלול להיות מוצא להורג על כיסא חשמלי
או כשחבל תלייה כרוך לצווארו.
ולמרות הסיכון של המודה מוכרת תופעה של הודאה כוזבת או הודאת שווא – שבה אדם מודה בעבירה שלא ביצע. בהצטרפות של נסיבות מסוימות ושל חתך אישיות מסוים, מודה אדם בעבירה שלא ביצע, ובכל המקרים שבחנו הוא גם מתחרט יותר מאוחר. אלא שאז הוא נתון למשחק כוחות גדול ממנו במערכת הצדק והמשפט, אשר יטה את גורלו לשבט או לחסד.
בישראל מינו שרי המשפטים והמשטרה ועדת מומחים, בראשות שופט בית-המשפט העליון גולדברג, "לבחינת המצב המשפטי, באשר להרשעת נאשם על סמך הודאתו ללא ראיות חיצוניות נוספות ולבדיקת התוספת הנדרשת". הוועדה מנתה בין הגורמים גם את השפעת המעצר והחקירה- אף אם נעשו כדין, על נאשמים הסובלים מליקויים שכליים או מהפרעות נפשיות. מתברר, שרוב המודים ברצח שלא ביצעו סובלים מליקויים או מהפרעות כנ"ל.
למשל, אנחנו בספק בדבר קבילותה של הודאתו של אל-עביד (שהורשע על-פי הודאתו ברצח הנערה חנית קיקוס בדרום הארץ), בשל אישיותו הבעייתית (רמת האיי-קיו שלו העידה על פיגור שכלי), ובשל הנסיבות שהובילו להשגת ההודאה.

הנסיבות האלה הן לא פעם עינויים. על הנחקר מופעל לחץ, יש כאלה שעצם ההזמנה לחקירה תגרום להם לחץ. על אחת כמה וכמה מעצר, הארכת מעצר, חוקר בעל חזות מאיימת, חוקר מאיים ממש, תחבולת החוקר הטוב והחוקר הרע, שנועדה להפחיד ולגרום רגרסיה ולחץ בנפש הנחקר. שלא לדבר על הלחץ שייגרם מדרכים קשות יותר לחקור המותרות על-פי החוק (בייחוד בחקירות שב"כ בעבירות ביטחוניות), כמו השפלות הנוגעות בגוף ובכבוד, טלטולים, והפעלת טרור נפשי ואלימות פיזית ממש.
שעות על שעות של חקירה ללא אוכל וללא שינה מטשטשים את ההכרה, להפשיט אדם מבגדיו ולגעת בגופו מביאים להשפלה ולאובדן צלם אנוש. כל אלה, גם אם לא מכים אדם, גורמים עינוי וסבל העלולים להוציא משיווי משקל גם חפים מפשע ולהביאם להודות במעשה שלא עשו, ובלבד שיעזבו אותם באותו רגע. אנשים אלה יעשו הכול כדי להיחלץ מהמצב המיידי שבו הם נתונים, אולי מתוך מחשבה ותקווה שהצדק יושב על כנו בבית המשפט, כפי שקרה במקרה ברנס, שם תכנן הנחקר את ההודאה במשטרה כטקטיקה של ייאוש. הוא קיווה שכאשר יגיע לבית המשפט יגנו עליו נציגי הצדק, בעוד שבמשטרה איימו על חייו, לפחות להרגשתו.
במחקרים שנערכו בנושא, נטו חלק מהחשודים להודות במעשים שכלל לא נטלו בהם חלק, בעקבות מניפולציה מסוימת שנעשתה בהם. וזאת בתנאים שבהם לא הופעל כל איום חיצוני על אותם אנשים, הם לא חשו בסכנה, לא הופעל עליהם כוח נפשי או פיזי, וגם לא הובטח להם
כל פרס עבור ההודאה.

תופעה דומה של הודאה באשמה, ללא רקע מציאותי לכך, נצפתה אצל נחקרים שנחקרו על-ידי גופים כמו משטרה או גופים הממונים על תפקידי חקירה, כמו השב"כ בישראל. מוסדות החקירה מפעילים מניפולציות נפשיות וגופניות כדי לגרום לאשם להודות במעשיו. לא כל מי שמוחזק בחזקת חשוד במעשה פלילי יודה בו, ועל אחת כמה וכמה אם לא ביצע אותו. ובכל זאת, אנשים נקיי כפיים מודים בחקירתם במעשים המיוחסים להם, אפילו עד הודאה ברצח, על אף העונש הקשה הצפוי להם.
על רקע הבעיות שהעלינו, יש לנו כמה פתרונות יצירתיים להציע: נוכחות עורך-דין בחקירה – יתרונה בשמירה על החשוד מהפעלת לחץ פיזי פסול נגדו לשם הוצאת הודאה מפיו. חסרונה – הפרעה לחקירה ובניית גרסה בלתי ספונטאנית של הנחקר. תוכנית הלימוד להכשרת חוקרים צריכה לכלול שיעורים להגברת המודעות להבנת נפשם של נחקרים.

חקירה משטרתית בפשע חמור שהחשוד בה הוא מפגר או חולה נפש – תלווה במומחה למגבלה שבה מדובר לכל אורך החקירה. אין חובה בהוכחת עבר פסיכיאטרי או פיגורי של החשוד. די בחשד, ספק שעולה בזמן החקירה כדי להנכיח מומחה. הודאה חופשית ומרצון – הנוסח מותיר חללים גדולים מדי לפירוש.
לדעתנו, יש להוסיף את הנוסח הבא: "אני מוסר את הודאתי בלא שהופעל עלי לחץ פיזי או נפשי כלשהו". המטרה כפולה: להזכיר לחוקר את כללי ההתנהגות הראויה וגם להקנות מרווח לנחקר ולהזכיר לו את זכויותיו במהלך החקירה.
אם יתעורר חשד בלב השופט, או שהחשד יתעורר באמצעות פנייה של עורך-דין לבית המשפט, על הוצאת הודאה בדרך לא חוקית, יורה השופט על ניהול חקירה על נסיבות מסירת וקבלת ההודאה. דרך נוספת לסנן הודאות שווא היא תיעוד חזותי וקולי של החקירה, כפי שמתבקש מהוראות חוק החקירות החדש. דרך זו יכולה להגן מפני הפעלת לחץ חיצוני פסול, איומים ועינויים.

כיום אין מקיימים את הוראות החוק במלואן, כיוון שהחוק דורש מהשר להוציא צווים להפעלת החוק, והשר טרם הוציאם. בית-המשפט שדן בערעור, במקרים חריגים וכשההרשעה מבוססת ברובה על הודאה כזאת, יהיה רשאי לזמן עד מרכזי כדי שגם ערכאת הערעור תוכל להתרשם בניגוד למקובל היום.

במקרה אל-עביד למשל, השופט אור התרשם מאישיותו של אל-עביד התרשמות מיד שנייה. היות שחלק מהחקירה לא תועד, לא יכלו השופט אור ושופטי הרוב לקבוע עמדה מדויקת לגבי פיגורו ותפיסת המציאות שלו.

לבסוף, כדי שבית המשפט העליון יוכל להתרשם כראוי ובאופן ישיר מהעדים בפשעים חמורים, ראוי לתעד חזותית את כל מהלך המשפט בבית-המשפט המחוזי. נכון, שבית-המשפט העליון דן רק בבעיות משפטיות שמתעוררות, אבל כדי למנוע ספק יוכל גם להתרשם מן העדים ומן הנאשם עצמו בנקודות שבמחלוקת.

משפט על הכתובה

מישל חדאד ודורית זילברמן, עורכי דין

משפט על הכתובה

משפט על הכתובה

ענייני נישואין וגירושין במדינת ישראל נתונים לסמכות בית הדין הרבני. בעבר כל העניינים הכרוכים בנישואין ובגירושין היו בסמכות זו, כיום פועל במקביל בית המשפט לענייני משפחה, והוא דן בכל העניינים האזרחיים, שאינם קשורים לאקט הדתי עצמו. אם אדם רוצה גט הוא פונה לבית הדין הרבני, אבל בקשר לחלוקת רכוש, מזונות, משמורת הילדים הוא יכול לבחור ולפנות או לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

אם הוא פונה לרבני – עליו לבצע פעולה נוספת הנקראת כריכה. עליו לכרוך את כל העניינים האחרים אל הגט ובכך הוא מעניק לרבני סמכות לשפוט ולהכריע בכל ענייניו.

יותר ויותר זוגות מעדיפים כיום שלא להתחתן בנישואין דתיים ומכיוון שבישראל זו צורת ההתקשרות היחידה המותרת על פי החוק, עד שתוכר פה ברית הזוגיות ותתקבל כחוק (ואיך הסבתא שלי היתה אומרת? זה יקרה כשיצמחו לי שערות על כף היד) ועד אז  הם מוצאים דרכים עוקפות רבני לעשות זאת: להישאר כידועים בציבור עם הסכם ממון וצוואה; להינשא בחו"ל ולנצל את העובדה שישראל מכירה בחוקי מדינות זרות, ואם זוג נישא בקפריסין/לאס וגאס וכל מקום אחר מחוץ למדינה – ישראל תכיר בו עת יירשם במשרד הפנים כזוג נשוי. הוא יוכר כנשוי לצורך כל הזכויות האזרחיות – כגון ביטוח לאומי, דיני ירושה וכו' אבל ברבנות לא יכירו בנישואיו, לכן יהיה לו מאוד קל להתגרש אם ירצה בכך.
השמועה אומרת שברבני יותר קל לגברים להתגרש, כי מתחשבים בהם יותר ואילו לנשים מוטב להתגרש בבית המשפט לענייני משפחה – מקום שדוגל בשוויון בין המינים. כתוצאה מכך יוצאים הצדדים המתגרשים למירוץ. עם אות השריקה (הדומה יותר במקרה הזה לאנחה המשחררת המון אוויר מהריאות) צד א', הנושא עליו את סימני ההיכר של הזכר, רץ עם בא כוחו לרבני וצד ב', הנושאת עליה סימני היכר של נקבה, רצה עם באת כוחה לבית המשפט לענייני משפחה. אז זהו – שלא תמיד ולא באופן אוטומטי נכון לעשות זאת.
אחד הסממנים הדתיים שנטו לוותר עליו במשך העשורים הקודמים שב וקם לתחייה הוא  הכתובה. בית המשפט העליון היצר כל כך את צעדיו של הרבני ופינה מקום נרחב לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא מודרני בהרבה בגישתו למשפחה כיום, לא פלא איפוא שהרבני החיה את מה שעומד לרשותו. את הכתובה.
הכתובה לא נועדה להגן על הזכויות הממוניות של האישה, אבל כן נועדה להגן עליה. שכן על פי ההלכה גבר יכול לגרש את אשתו בכל עת והכתובה נועדה כדי שלא יהיה לו קל להוציאה.
זוג נישא לאחר חברות של שלוש שנים, שכרו דירה והחלו את חייהם המשותפים. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת נטש הבחור וחזר לבית הוריו. לאשה ההמומה הוא הודיע שלא מתאים לו להיות נשוי וזה לא מה שחשב. דווקא מפני שכמותו נועדה הכתובה להגן. ודווקא מפני שזו היתה תקופה קצרה.
הכתובה מחולקת לשלושה חלקים (איך לא?) עיקר הכתובה; תוספת הכתובה ונדוניה. עיקר הכתובה – 200 זוז לבתולה, שלא היתה נשואה קודם ו-100 זוז לגרושה ואלמנה (שווה כיום 500 ₪). תוספת הכתובה – אצל אשכנזים 200 זקוקים כסף ובכתובה הספרדית – הבעל צריך להמציא ולנקוב בסכום. למה כדאי לחתום על כתובה אשכנזית? כי אף אחד לא יודע מה זה 200 זקוקים כסף. אין מטבע כזה. ולכן הסעיף לא מתממש. (הרב דייכובסקי מבית הדין הרבני הגדול פירש – שהאישה זקוקה לדמי הסתגלות במשך שנה. הוא לוקח את משכורת הבעל ומכפיל ב-12 חודשים, ואלה הזקוקים. אבל זה לא פסק דין מחייב ולכן לא תמיד יאמצו את זה). אצל הספרדים – אוהו – הכבוד, הגאווה, השופוני אנס, כל אלה גרמו לגבר אחד שאנחנו מייצגים את אשתו להעניק לה בכתובה 555,000 ₪. חמסה חמסה חמסה נגד עין הרע. אבל זה לא עזר וכעבור עשר שנים הבעל עזב את הבית והחל את חייו, לא ממהר לא לבית המשפט ולא לרבני. אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. האישה הגיעה אלינו ואמנם אין סעיף הצמדה לכתובה אבל גם כיום הסכום הזה יעזור לה מאוד.
יותר מזה, אילו כתב לה 5 מיליון, כל בר דעת יודע שזה סכום דמיוני, ואף אחד לא ידרוש מהבעל לממש אותו. אבל 555,000 דווקא סכום ריאלי, לאור יכולותיו, ולכן שלם ישלם לה. עד מיליון ₪ נחשבת הכתובה לכתובה סבירה. על כתובה סבירה – יחייבו את הבעל לשלם,  כך שלא תמיד נכון לייעץ לאישה ללכת לבית המשפט לענייני משפחה.
מצד שני, מאז חרם דרבנו גרשום – אי אפשר להעיף אישה שלא ברצונה. כך שהנושא שלא תהיה קלה בעיניו כבר פחות רלבנטי. וכמו כן, באותו מירוץ סמכויות מתחרים גם בתי הדין ובתי המשפט עצמם, ולכן כיום אפשר לבקש מבית המשפט גם כן לקיים את הכתובה, ושם גם מצמידים אותה, אבל אין עוד הרבה תקדימים על מימושה שם.
מה שחשוב זה לשמור על הכתובה. פיזית. בלעדיה אין הוכחה. עד כדי כך התעודה הפיזית היא שחשובה  – שאם כתובה נעלמה או אבדה על הבעל לתת כתובה חדשה או להתגרש. ועוד נקודה למחשבה – הרבנים מבקשים מבני הזוג להסמיך אותם לקבוע על פי שיקול דעתם ולפסוק חלק מהכתובה. אם לא תתנו – הם חייבים לפסוק על כל הסכום. כמובן שהפסיקה נעשית על פי עילות: עילת מומים, עילת עקרות, עילת עוברת על דת משה, על כל אלה תהיה האשה זכאית לכתובה. גם אם  מורדת בטענה מבוררת תקבל. מורדת – לא. מורדת בטענה מבוררת – כן. עילות מעשה כיעור או עילת זנתה תחתיו – לא.
השמועה כאילו אישה שבגדה לא תקבל את זכויותיה בבית הדין הרבני כבר לא נכונה. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון וחוק זה קובע כי מגיע לבני הזוג לחלק את רכושם חצי חצי בלי קשר לבגידות וגם בלי קשר ליוזמה לפירוק הקשר. לא מענישים את האשה גם אם היא יוזמת את פירוק המשפחה, כך קבע בג"צ. בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון, כלומר החוק הזה מחייב גם אותו. מה  שאישה מפסידה אם "זנתה תחתיו" (נסו לדמיין את הביטוי) זה את מזונותיה הזמניים עד הגט (אחרי הגט ממילא אין מזונות אישה) ואת תוספת כתובתה. לכן העצה לנשים כן ללכת לרבני ולתבוע את כתובתן כפופה לשני תנאים – א. שהכתובה היא ספרדית והגבר שלה כתב סכום נכבד בכתובה. וב. שהיא צדקת ואין לה עדיין רומן עם גבר אחר.
החלק השלישי של הכתובה הוא הנדוניה. הנדוניה מורכבת מנכסי צאן ברזל – הנכסים שהאישה הביאה מלפני הנישואין והרשומים על שמו של הבעל – שכן הבעל זכאי לפירות כל עוד הם נשואים (אם מדובר בדירה – זכאי לדמי השכירות, למשל) ונכסי מילוג – נכסיה הרשומים על שמה של האישה.
בכל העילות שעוזרות לבעל האישה עלולה להפסיד את כתובתה אבל לא את הנדוניה. כלומר, מה שהביאה עמה לנישואין חוזר עמה. למעט במקרה אחד בו תפסיד את נכסי צאן ברזל – אם זנתה תחתיו ואם הצליח להוכיח זאת.
אם פסקו לאישה את כתובתה ולפתע הבעל מתחרט ומבקש שלום בית כי בבת אחת התאהב באשתו עד מעל לראש – יבדקו אותו ואם יתרשמו שזה רק בגלל הכסף יחייבו אותו למרות הכל לתת לה גם כתובה וגם מזונות.

פסק דין זה סוג של סיפור

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד דורית זילברמן

פסק דין זה סוג של סיפור

פסק דין זה סוג של סיפור

לאשתו של אזואלס היה מאהב. לא רק שהיה לה מאהב היא אהבה לנפנף בו לפני בעלה. פעם אחת אשתו של אזואלס ישבה במכונית עם המאהב ואזואלס עבר ברחוב. אשתו של אזואלס הקפידה להתנשק נשיקה צרפתית לוהטת כדי שבעלה יראה. בעלה הסיט את מבטו וצעד משם במהירות. אבל אשתו של אזואלס לא הסתפקה בכך. המאהב התניע את המכונית עקף את אזואלס, נעמד מולו, והזוג הצטרפת בשנית. אז אזואלס שלף אקדח, שהיה עליו דרך קבע, ברישיון, וירה באשתו ובמאהב.

בבית המשפט המחוזי הואשם אזואלס ברצח בכוונה תחילה. אזואלס הגיש ערעור לבית המשפט העליון ובראש ההרכב עמד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. בפסק דינו, תיאר ברק את השתלשלות העניינים וכאשר הגיע לכך שהמאהב והאישה עקפו את אזואלס על מנת להתנשק לו מול העיניים כתב את המשפט: "עיני המערער חשכו". אם עיני המערער אזואלס חשכו, לטעמו של ברק, אפשר להבין כבר את גזר הדין.

 ואמנם ברק העלה את מה שלא אמרו בבית המשפט המחוזי, וזהו יסוד הקינטור (אם מוצאים שהיתה הקנטה, הרי שהרצח היה ספונטני ולא מתוכנן, שפירושו הריגה ולא רצח בכוונה תחילה). אזואלס לא תכנן לרצוח. האקדח היה עליו תמיד. הוא נבדק ונמצא ראוי לקבל רישיון לאקדח אבל כשאשתו מתאמצת להראות לו ולהוציאו מדעתו, עיניו חשכו, והוא יצא מדעתו. ולכן גזר הדין ירד מרצח בכוונה תחילה להריגה.

 עיני המערער חשכו, זוהי מטאפורה. הרי הם לא באמת חשכו.  מטאפורה זה אמצעי ספרותי או רטורי. אנשים נוטים לחשוב שפסק דין זה דבר נייטרלי ונקי מכל אמצעים ספרותי או רטורי. השופט, כמו קורא של רומנים, ממלא פערים, משלים פרטים, ממזג בין הגרסאות של שני הצדדים, מתרשם מהגיבורים, שפת גופם, מבטיהם והטון של קולם.   

 

    יש קשר הדוק בין המעשה השיפוטי ובין חיבורו של סיפור: שופט שקורא את הסיפור בתיק המונח לפניו, בהכרח גם כותב אותו מחדש, ומי שכותב את הסיפור, כותב גם את סופו. הסוף הוא פסק הדין. דעה אחת גורסת כי הנרטיב (נאריישן= באנגלית סיפור, אבל אין הכוונה לסיפור כיצירת אמנות אלא ליסודות ספרותיים בדיבור הרגיל) הוא יסוד רצוי, ראוי ואף חיוני במסגרת העשייה השיפוטית. דעה אחרת גורסת כי הנרטיב הוא יסוד לא אתי ומגמתי ויש לנטרל אותו בכתיבת פסק הדין. "הנרטיב חדר למשפט", התלונן אלן דרשווביץ, (המשפטן האמריקני המהולל פרופסור למשפטים מהארווארד) וראה בכך דבר רע.

אלן דרשוביץ תוקף בחריפות את חדירת הנרטיב למשפט. הנרטיב מכניס לדבריו סדר, הגיון ומשמעות במציאות, בעוד שלעתים המציאות מורכבת מאירועים מקריים ונטולי קשר לאירועים אחרים שקדמו להם או שבאו אחריהם. כאשר אנו מייבאים אל השיטה המשפטית טכניקות נרטיביות, אנו מטשטשים את הגבולות שבין בִּדְיוֹן (כתיבה דמיונית) ובין עובדה ופוגעים ביכולתו של ההליך השיפוטי לגלות את האמת. בעולמו של צ'כוב רובה התלוי במערכה הראשונה יורה תמיד במערכה השלישית וכאבים בחזהו של הגיבור הם תמיד הקדמה להתקף לב. במציאות לא כל הרובים יורים ורוב הכאבים בחזה נובעים מבעיות עיכול.

    קתרין מקינון (משפטנית אמריקנית פמיניסטית משפיעה מאוד, פרופסור למשפטים ממשיגן) משיבה לדרשוביץ, שגם אם המציאות כאוטית (מלשון כאוס, תוהו ובוהו) ומקרית, ההוויה האנושית היא ניסיון מתמיד, אם גם מוגבל וחלקי בהכרח, להכניס משמעות אל הכאוס, להבין, לחתור לסדר ולצדק. אחד האמצעים החשובים העומדים לרשותנו לצורך הניסיון הזה הוא הנרטיב.

    אנחנו טוענים כי הנרטיב, כלל אותם אמצעים רטוריים, לא חדר למשפט אלא נחשף. פשוט פתאום התחילו לשים לב אליו. לא ניתן לסנן את הנרטיב מתוך הטקסט המשפטי. הנרטיב מובנה בתוך כל טקסט כמו חומרים שהותכו יחדיו, ורכיביהם מופיעים בכל אחת מהמולקולות. כדאי לחדד את דימוי ההתכה ולהבחינו מדימוי הריתוך: כשמרתכים שני חלקים זה לזה ניתן להפריד ביניהם אבל לא כך בהתכה.

 

אך קיים הבדל משמעותי ביותר בין כוחם של סיפורים ספרותיים ובין כוחם של סיפורים משפטיים: רק כוחם של הסיפורים המשפטיים הוא נורמטיבי. הנרטיב בפסק דין אינו חושף את המציאות או "מגלה" אותה, אלא מכריז על התרחשות מסוימת כעל מציאות. השופטים חייבים לכאורה לתאר דברים כהווייתם ולהימנע מכל מגמתיות או שימוש באמצעי שיש בו כדי "לזייף" את תיאור מצב הדברים. לכאורה אין השופטים אמורים להשתמש באמצעים רטוריים, או לברור חומרים, כיוון שלא מדובר בטקסט בעל ערך אסתטי אלא בעל ערך מוסרי הקובע גורלות. האם אין מקרים שבהם מחליף כוחו הסוחף של הסיפור את מהלכו של הדין?

     

    ברובד הסמוי קיים אצל כל אדם, ובכלל זה אצל כל שופט ושופט מאגר של נרטיבים פנימיים, הנבנים באמצעות מבחן האישיות, ההשתייכות המגדרית, הלאומית, הדתית וכד'

    הנרטיב הפנימי, שהוא שונה וייחודי אצל כל שופטת ושופט, אינו נתון לשליטה ול"משטור", מאחר שהוא חלק מתודעה שיפוטית אינדיווידואלית, שהשופטים אינם יכולים לשנותה לפי בחירתם החופשית. לעומת זאת, הנרטיב החיצוני, הסיפור שהשופטים בוחרים לספר בפסק הדין, נוצר ומתעצב במודע, באמצעות שורה של בחירות שבוחרים השופטים. בגלל הנרטיב הפנימי נוצר מצב שלמרות שהרכב שופטים באותו מקרה משפטי, שנחשפים לאותן עובדות ופועלים תחת אותו חוק ,מפרשים את המקרה כל אחד בדרכו. המקרה הקיצוני ביותר היה במקרה של אל עובייד, שהואשם ברצח הנערה חנית קיקוס.

ההרכב היה של 7 שופטים ולא רק שהיתה דעת רוב ודעת מיעוט אלא שהיו שלוש דעות שונות לחלוטין – דעה אחת גרסה שהוא רצח אך לא אנס. דעה שניה היתה הפוכה ודעה שלישית גרסה שאל עובייד חף מפשע. ואז הרחיבו את ההרכב ל-9 שופטים. אל עובייד נידון למאסר עולם על רצח בכוונה תחילה אבל השופטים מתייסרים ושבים להתלבט בכך באופן ציבורי עד היום.

  

    אם נציץ לרגע בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת חוה יערי ואביבה גרנות שרצחו את מלה מלבסקי, פרשה שבה הייתי אני, מישל חדאד, ראש צוות החקירה המיוחד (וראש מחלק פשעים חמורים דאז), ומי שהביא לתפיסתן, נראה בבדיקת השמות והכינויים להם זכו משתתפי הפרשה את הנרטיב הפנימי, הבלתי נשלט, של השופט חלימה מציץ מבעדם. הנרצחת מכונה "המנוחה". הכינוי "מנוחה" יוצר רושם של מי שמת בשלווה ומצא את מנוחתו, אחותה של הנרצחת נזכרת כמה פעמים בשם הגב' שפאן. השופט מקפיד לכנותה בתואר גברת לפני שם משפחתה, פניה שיש בה מתן כבוד.

   

    היחידה הזוכה לשם פרטי היא היצאנית שדיווחה למשטרה על מציאת הגופה ואף העידה במשפט. לה קורא השופט "קטי". לדעתנו, נובעת בחירה זו מהטעם ההפוך לבחירה בכינוי הגב' שפאן, היינו פנייה המעידה על חוסר כבוד. יצאנית, על אף היותה עדת מפתח, כנראה איננה ראויה לשם משפחה, אף שמהעיתונות אנו למדים שלא היה שום צורך להסוותה ולהסתירה. כך גם לגבי שתי יצאניות נוספות, שהשופט מכנה גם אותן בשמן הפרטי בלבד "רחל וגלית". עד מסוג זכר שנהג באזור, כדי ליהנות מאחת היצאניות מן הסתם, זכה להיכתב בפסק הדין בשמו המלא (והמכובד): "שרון מרוז".

    אותו נרטיב פנימי מוזן על ידי אגדות ומיתוסים ספרותיים וחברתיים,

כמו: הזונה  המשקפת במראה מעוקמת את פני החברה

    הזונה, קטי, היא הטובה המוליכה לגילוי הגופה ברצח הנתעב ואילו נשות החברה הגבוהה הן הרעות בסיפור הזה. לזונה יש לא פעם תפקיד של קדושה בספרות, וכן בנצרות. הנרטיב העיתונאי קלט לחיקו את המיתוס הזה, ואילו בנרטיב השיפוטי, זוכה הזונה ליחס של אי כבוד ש"נפלט" לשופט וחשף את הנרטיב הפנימי שלו כשבחר לכנותה רק בשמה הפרטי. היא בהירארכיה נמצאת נמוך אפילו ממקומה של הרוצחת.

 

    סינדרלה או "לכלוכית" בגרסה העברית

    קטי ראתה בדרכה נעל מונחת באמצע דרך הכורכר. (עמ' 2 בפסק הדין) בספרות הפכה הנעל מוטיב סמלי במיתוס של סינדרלה, כשרוב  האגדה עניינה חיפוש בעלת הנעל. התאמת הנעל לרגל הנכונה היא כמו הרכבה של פאזל גורלי, המשליטה סדר וביטחון בחברה.

    הגופה שנמצאה לא הרחק היתה מושחתת ומלוכלכת. הלכלוך, או "לחיות באפר" מקבל במיתוסים אפקט סמלי הן להשפלה והן לקנאת אחיות. בסיפור על לכלוכית, בזכות הנעל גוברת האחות המושפלת, החיה בלכלוך, על אחיותיה המקנאות בה. גם בסיפור יערי גרנות, קינאו שתי הרוצחות בקרבנן על שום כספה, וגם כאן, כמו באגדת סינדרלה, מציאת הנעל לרגל המתאימה הביאה את האחות המושפלת לגבור עליהן, לנצח אותן, ולהעמידן במקומן. הנעל הביאה לחשיפת האמת גם באגדה וגם בחיים. באגדה מביאה הנעל לסוף טוב ולגורל מאושר לבעלת הנעל. בחיים לכאורה לא כך היה. אלא שבמקרה שלפנינו, חשיפת האמת, שהביאה להענשת הרוצחות ולהשבת הסדר החברתי על כנו היא הדבר הקרוב ביותר לסוף טוב של הפרשה.

 

    החטא ועונשו – הכובע

    במכתבה המזויף של חוה יערי נזכר כובע ברט. בספרי, "נשים רוצחות", אני מספר כי כאשר קראתי את המכתב לא ידעתי עדיין מי כתב אותו אך ידעתי לבטח כי מי שכתב אותו ראה את המנוחה סמוך לשעת  מותה. וזאת משום שלמלה מלבסקי היה כובע ברט, כמקובל אצל אישה דתית, פרט שהקפדתי שלא יצא אל התקשורת. מי שכתב את המכתב לא יכול היה ללמוד פרט זה מן התקשורת, כלומר, היה למספר הגרסה שבמכתב – פרט מוכמן.

   

    בדרכו אל הרצח (עמ' 6) מתואר רסקולניקוב בבגדיו המרופטים ושיכור אחד צועק לעברו: "אי, אתה, בר-מגבעת גרמני!"  מגבעת זו היתה גבוהה, עגולה, נוסח גרמני. אך כבר בלתה כולה, הצהיבה, כולה חורים וכתמים, נטולת שוליים, יוצאת דופן בדמות זווית מכוערת ביותר. רסקולניקוב קולט עד כמה יוצאת דופן המגבעת שלו וחושב: "הנה מין דבר הבאי שכזה, איזה דבר של מה בכך תפל ביותר עלול לקלקל את כל הרעיון כולו! כן, מגבעת בולטת מדי, מגוחכת, ועל כן גם בולטת… ממרחק של פרסה יחבינו בה, ותיחרת בזכרון,… והרי כאן עדות מוחשית…. הזוטות, הזוטות – הן העיקר! דברים אלה של מה בכך הם המקפחים תמיד את הכל."

    הכובע היה גם הפרט שהסגיר בספרו של דוסטוייבסקי "החטא ועונשו" את הגיבור רסקולניקוב והביא ללכידתו, בדיוק כשם שהביא ללכידתה של חוה יערי. ללמדך שאין פשע מושלם.

 

משפתראפיה

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

משפט-תראפיה

   הפעם אנחנו רוצים להציג לפניכם זווית אחרת של המשפט: המשפתראפיה. נכון, המושג הזה לא קיים. אנחנו מבקשים לטבוע אותו לראשונה כמטבע לשון. בעולם של פרויד התראפיה היתה רק בדרך הפסיכואנליזה. בינתיים התפתחו שיטות תיראפויטיות רבות. תראפיה פירושה שיטת ריפוי.

 לאורך המאה ה-20 התפתחו שיטות ריפוי  שחרגו מעולם הפסיכולוגיה כמו למשל באמנויות: יש תראפיה בריקוד, בציור, בפיסול, במוסיקה. החיו מחדש וייבאו למערב תראפיות מזרח-רחוקיות כמו יוגה, מדיטציה פלונג גונג והוצ'י מין יודע מה עוד. יש תראפיות בהיפנוזה, יש כתיבהתראפיה, וגם ביבליותראפיה – שזו שיטת ריפוי של עבודה בעקבות קריאת ספרים. ועכשיו אנחנו מציגים: משפתראפיה.

    אדם חש רגשי אשם, סובל, פגוע ואינו יכול להשתחרר מדפוסי התנהגות שרודפים אחריו עוד משחר ילדותו. אשם כלפי הוריו, אחיו, אחיותיו, ויותר מאוחר כלפי אהובתו והמוסד לביטוח לאומי. אותם יחסים שיש לנו במיני-עולם בתוך המשפחה מתורגמים בחיינו הבוגרים ליחסינו עם העולם.  עד כאן אין חידוש. את זה יודעת גם הפסיכולוגיה לאתר. אבל נניח שאח אחד תבע לדין את גיבורנו האשם כל חייו. בלית ברירה הוא חייב להתגונן. לפתע הוא מגלה בעזרת עורך דינו שבסיפור שהוא מספר דרך כתב ההגנה שלו, בנרטיב שלו, הוא בכלל זה שנפגע כל השנים, הוא זה שוויתר, ושאחיו השיג ממנו טובות הנאה בדרך מניפולטיבית בדיוק בכך שגרם לו להרגיש אשם כל השנים.

עכשיו הרחיק אותו אח במניפולציה שלו והגיע עד לפתחו של בית המשפט. כל אחד מהם מספר את סיפורו, בתרגום למשפטית, ומגיעים לשופט. השופט לא שייך לאף אחד מהם. השופט בוחן את שני הנרטיבים לפי אמות מידה אובייקטיביות, ומתברר שגיבורנו לא אשם! לא רק שהוא לא אשם הוא גם הצודק מבין השניים. הוא זוקף את עמוד השדרה ויוצא מפתח בית המשפט אדם חדש.

    ראינו את זה קורה לרבים מלקוחותינו. בין אם הם נתבעים או תובעים. גילינו שככל שיחסים בין בני אדם יותר קרובים ואינטימיים, כך המשפתראפיה בעלת משמעות רבה יותר. דוגמה נוספת  היא עובדת גם במשפטי תעבורה. אדם מרגיש רע מאוד שבגללו נפצעו או חס ושלום גם נהרגו אנשים וכל המשפט כולו נועד לקבוע אם הם אשמים או לא. אם הם אשמים הם ישאו את המשא הרגשי הכבד עד סוף חייהם. גם לאחר שישלמו כסף קטן או גדול למשפחה או למדינה. אבל אם יתברר שהם לא אשמים, ממש כשם שהם חשו כשנקלעו לתאונה, הם יוכלו לצאת מבית המשפט בגו זקוף. אמנם הכאב לא יימחק על פגיעה באחרים אבל זו תהיה השתתפות בצער ולא אשמה.כל אחד מאיתנו מכיר את זה שעל הכביש כששתי מכוניות מתנשקות שני הנהגים יוצאים וצועקים אחד על השני בניסיון להטיל את האשמה על האחר. מנסים לחלק ביניהם את אחוזי האשמה. זה שצועק חזק יותר הוא המבוהל יותר. ולא פעם גם האשם יותר.

    במקרה שטיפלנו לא מזמן, לקוח שלנו שנקרא לו, כדי להגן עליו, בשם בדוי רוני רביב, נפרד מבת זוג לאחר עשר שנים של אהבה. הם לא נישאו אבל גרו יחד, עבדו יחד, טיפלו יחד בילדיה של יעל אסיף מנישואין קודמים, נסעו יחד לחו"ל פעמים אחדות, אירחו, בילו, היו להם חיי מין הרמוניים ומשק בית משותף. שני הסעיפים האחרונים הם סעיפים משפטיים. המשפט בוחן ידועים בציבור על פי שתי תקופות. בתקופה הראשונה בוחנים בי הזוג את יחסיהם, ואם הם נפרדים אחרי זמן קצר לא מגדירים אותם כידועים בציבור. אם הקשר נמשך תקופה ארוכה, כמו במקרה שלנו זה מעיד על כוונותיהם. וההגדרה של ידועים בציבור פירושה זכויות וחובות. כמובן, הגדרה זו חשובה בכלל, רק אם שניים עוברים לגור יחד ומנהלים את ענייניהם הכספיים וחיי משפחה משותפים. אם הם משביחים יחד את רכושם. או אז יש בעיה לחלק את הרכוש בבואם להיפרד.

    יום אחד, אולי היום הזה היה קשור בתקופה כלכלית קשה שפקדה את רוני, יעל איבדה בו עניין ובגדה בו. והוא תפס אותה על חם. היא הכחישה תחילה, אחר כך הודתה, ביקשה סליחה, התחננה על נפשה והם ניסו שוב. אבל מבחינתה זו היתה רק תקופת התארגנות. כעבור זמן קצר יעל הודיעה לרוני שהאהבה מתה. רוני אהב מאוד את יעל ולכן היה הפגוע מבין השניים. את הדירה שקנו יחד הציעה יעל לחלק לאזורי מגורים, היא אמרה שהיא לא מגרשת אותו, אבל מעתה יחסיהם המיניים והרגשיים תמו והיא מרגישה את עצמה חופשייה לכל דבר ועניין. רוני לא יכול היה לעמוד בכך. הוא קם, ארז שתי שקיות ניילון עם תחתונים ועוד דברים הכרחיים ועזב.

    אחרי שקסם האהבה התפוגג גילה רוני את הדברים הבאים: א. רוני היה כעת בן ששים, בתקופה כלכלית קשה ולאחר שכל חסכונותיו הושקעו בדירה המשותפת שלו ושל יעל. ב. במשך עשר שנים השקיע רוני ביעל ובילדיה 3 מליון שקלים.

    החברים אמרו לו, למה אתה מוותר תמיד? למה חשוב לך למצוא חן? הרי כבר לא יצא לך כלום מלהיות נחמד אליה. לך לעורך דין!

    רוני בא למשרדנו לייעוץ וכאן התגלו לו הדברים הבאים: א. החיים הרגשיים מכומתים, מלשון כמות, ונמדדים בכסף. ב. משלא היה ביניהם כל הסכם ממון יש להכיר בהם כמי שחלה עליהם חזקת השיתוף, כלומר יש לחלק שווה בשווה את כל רכושם, ממש כמו שהיו עושים לו היו זוג נשוי שהתחתן לפני חוק יחסי ממון ב-1973. על זוגות שנישאו אחרי תאריך זה חל חוק יחסי ממון והוא שמסדיר את יחסיהם הכלכליים ואומר מה מגיע למי. לפני שחוקקו את חוק יחסי ממון, כשזוג התגרש חלה עליו חזקת השיתוף, היינו חילקו ביניהם שווה בשווה את כל הרכוש שהיה בידיהם. כל מה שיש. וכזה יכול להיות המצב בין ידועים בציבור שאין ביניהם הסכם ממון. בית המשפט יבדוק כמובן מה היתה כוונת הצדדים לפי דרך חייהם. אם חיו יחד. אם היה להם חשבון בנק משותף אם קנו יחד רכוש וכו'.

    כשרוני נעלב, הוא יצא כאמור, עם שתי שקיות ניילון בידיו. הוא עבר לגור במשרד השכור שלו. בגיל 60 הוא חי בתנאים לא תנאים, בחוסר כל, ואחרי שפינק את חברתו לחיים ואת ילדיה והשקיע בהם את כל מה שהיה לו. לאט לאט, עם כאבי הגב במיטה לא נוחה באה ההכרה, החברים אמרו, ידידים יעצו, ופתאום הוא קלט שהוא לא חייב להיות הקורבן.

    הוא בחן את כל חייו ושם לב שהדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. ונגמרו לו הרזרבות הנפשיות לוותר. להיות הבחור הטוב. הוותרן תמיד. המשתדל למצוא חן בעיני הצד השני, ולא משנה מי עומד בצד השני. נמאס לו להיות זה שמְרָצֶה את כולם. נמאס לו להשתדל להיות החמוד בכל מצב. לא! הוא הודה בפני עצמו שהוא פגוע ונעלב עד עמקי נשמתו. ושאם אין ברירה, הרי הדרך היחידה היא לתרגם את השקעתו הרגשית לכסף, ולדרוש את המגיע לו בכסף. כשאהבו דיברו בפרחים. עכשיו מילות השיר שונו ל"דברי אלי בשקלים פרודתי, דברי אלי בשקלים".

    נחמתו היחידה ומעט מזור לגאוותו הפצועה היו דברי השופטת, שפסקה לחלק את הדירה ביניהם ולהשיב לו מחצית מאוסף הרהיטים היקר שתרם לשותפות. פתאום הוא זקף את עמוד השדרה. כי לפעמים אין ברירה אלא להתעמת. בפעם הראשונה בחייו הוא לא היה הקורבן בפרשת יחסים. הוא קיבל טיפול משפטי.

    ולאחר שהפרשה הסתיימה והוא יכול היה להניח אותה מאחוריו, היה לו ביד כסף לחצי דירה. ואז הוא פנה אלינו ואמר: "אחותי זייפה את הצוואה של הורינו וירשה הכל. כל מה שהיה להורי היא לקחה לעצמה. עכשיו אני רוצה לתבוע גם אותה. "

שכר טרחה הפוך על הפוך

מאת עו"ד מישל חדאד ועו"ד ד"ר דורית זילברמן

תהרגו אותנו אם אנחנו מבינים מדוע הלקוח מעדיף לשלם לפי שעת עבודה של עורך דין. אם עורכי דין מקבלים לפי ישיבה או לפי דיון בבית המשפט לחלקם תהיה מוטיבציה להוסיף אש למדורה ולחמם את הסכסוך על מנת שיהיו עוד דיונים ועוד דיונים פירושם עוד כסף.
    עורך דין מפורסם נפטר ומגיע לשערי גן עדן. מחכה בתור, וכשהוא מגיע למלאך העומד בשער הוא אומר לו: "נפלה טעות! אני ישבתי לי במשרד, עבדתי לי על תיק חשוב, ופתאום, ללא כל סיבה, אני מת. מה זה צריך להיות?" המלאך שואל את עורך הדין לשמו, בודק במחשב שלו וחוזר אליו: "אני לא יודע למה אתה מתלונן, כתוב שנפטרת בשיבה טובה." "מה?!" משתומם עורך הדין, "אני בן 35… מה פתאום שיבה טובה?" המלאך בודק שוב במחשב שלו ואומר לעורך הדין: "על פי חישוב שעות העבודה שחייבת את הלקוחות שלך אתה בן 187."
    בדיחה לא רעה, וזו רק אחת ממאות ואלפי בדיחות שממציאים בארצות הברית על עורכי דין. בקרוב אצלנו.
    לטעמנו זה היה צריך להיות להפך: אם הסכסוך נפתר במשרדנו (בשיבה טובה) בגישור או בפשרה, אנו אמורים לזכות בשכר הגבוה ביותר. אם הסכסוך עובר לבית המשפט עלינו להרוויח פחות ואם יהיה עלינו להגיע בערעור לערכאה גבוהה יותר, אנחנו אמורים להרוויח הכי מעט.

  וכדאי אפילו לחדד את המצב ולקבוע עם הלקוח שאם הכל יבוא על פתרונו בישיבה אחת יגיע לנו בונוס שמן בנוסף לשכר הטרחה. וכל כך למה? תחשבו כמה רעלים אנחנו חוסכים לכם, כמה התרגשויות, כמה כעסים, שגוררים מחלות, כמה לילות ללא שינה, כמה מונולוגים פנימיים שבהם אתם לא מפסיקים לדבר עם עצמכם ולדמיין ולהתאמן מה תגידו כשתפגשו את הצד השני. כל אלה תוקפים לפני כל דיון לפני כל ישיבה לפני כל הליך במשפט.
     אבל העולם מתנהל באופן אבסורדי  וגם עולם המשפט נופל למילכוד הזה כך שמתגמלים עורך דין לא לפי כישוריו וכישרונו והיכולת היצירתית של עורך הדין לפתור בעיות אלא לפי כמות העבודה, אותה ניתן למדוד לפי שעות, שעורך הדין משקיע בתיק.
    בדרך כלל אנחנו מטפלים בתיקים פליליים או בתיקי משפחה, אבל לא יכולנו לסרב למקרה אזרחי שהעוולה בו זעקה לשמיים: רשת מרכולים גדולה בארץ קיבלה רעיון שיווקי מצוין מחברה באנגליה. הרעיון היה שהקונים יאספו נקודות וכשיהיו להם מספיק נקודות יוכלו לקבל בעבורן סט סירים במתנה. את הסירים סיפקה החברה מאנגליה, אשר מכרה אותם לרשת המרכולים בזול, וכולם הרוויחו. רשת המרכולים נהנתה כיוון ששיטת הניקוד והמתנות שבסופה עודדו את  הקניות ברשת הזו דווקא. כעבור שנה הודתה רשת המרכולים מקרב לב לחברה האנגלית, לא חידשה עמה את החוזה, ושילחה אותה לעזאזל. הרשת קנתה סירים זולים יותר בסין וסיפקה לעצמה בעצמה את הסירים ובכך חסכה כמה גרושים.  החברה מאנגלייה התרגזה ופנתה אלינו.
    פנינו למשרד חקירות על מנת שיבררו עבורנו כי אכן כאלה הם פני הדברים, וכי אין מקבלים עוד סירים מתוצרת אנגלייה בעבור הנקודות. רצינו לדעת כי אמנם נישלו את החברה מהרעיון ומהסירים. תוך 24 שעות היו בידינו ראיות כי הטענה של החברה מאנגלייה אמנם נכונה. כמה לקוחות העידו והראו את הסירים שקיבלו, ואמנם לא היו אלה הסירים של החברה האנגלית, וכמו כן בשיחה מוקלטת שנוהלה בין החוקר לבין מנהלי כמה מסניפי הרשת הוכח שכך הדבר. חד וחלק. שחור ולבן. החברה באנגלייה זכתה במשפט. עכשיו נותר עניין שכר טרחתנו. החברה פתחה מחדש את הסכם שכר הטרחה וטענה כי דרשנו שכר מאוד גבוה עבור עבודה שהסתיימה ביממה. מה המסקנה? הרי יכולנו לחכות חודשיים שלושה, לנפח בדוחות שלנו את שעות העבודה, סריקת התקדימים, תשלומים לחוקרים פרטיים ברחבי הארץ וכו'. ואז היה גורלנו כגורל אותו עורך דין מהבדיחה שלמעלה.
    בטבע יש סימביוזה טובה וסימביוזה רעה. סימביוזה, כלומר תלות מוחלטת. סימביוזה טובה מתחוללת בין הכריש והסרדינים. הכריש רודף אחרי דגים בים, נאבק בהם, צד אותם וטורף אותם. הוא חזק ומנצח וחבל על מי שמתקרב למלתעות שלו, וכבר ראינו סרטים בנדון. יש לו רק בעיה קטנה אחת: אין לו דרך לנקות  בין השיניים. עכשיו, אם הוא לא ינקה השיניים ירקבו ינשרו, שלא לדבר על הכאבים, וכל מי שחווה כאב שיניים יבין ללב הכריש, אלא שבטבע זה הרבה יותר קריטי, הוא לא יוכל לטרוף וימות לאלתר. הסרדינים, לעומתו, חלשים, קטנים, חסרי מלתעות וקשה להם לצוד מזון. השאריות שבין השיניים של הכריש יכולות להספיק להם למסיבת ירח מלא בקופנגן וגם להזמין את המשפחות עם הילדים למחרת בצהריים. ביהדות יש עיקרון חשוב שאומר, זה נהנה וזה לא חסר. אם סרדין יכול ליהנות מהשאריות מבלי שלכריש זה יחסר, מצווה עליו לתת. בטבע אין מצוות רק הישרדות וכאן העיקרון עולה מדרגה. זה נהנה וזה נהנה. לכריש יש תמיד שיניים נקיות. הוא לא עצבני מזה שתקוע לו פירור בין השיניים ומציק לו כל הערב, והסרדינים שבעים, ולא רק שיש להם מקור מזון שחזק מהם צד, הוא גם טחון ולעוס בגדול, ולא נותר להם אלא לעבד את המזון עיבוד אחרון וליהנות עד השמיים. בעצם עד המצולות.
    סימביוזה רעה מתחולל בין התאו והדרורים בערבות אפריקה. התאו חיה ענקית. ציפורי הדרור קטנות וחסרות הגנה. אין ביניהם תחרות על שטחי מחייה או על טריטוריות. אלא מה? התאו, מסכן, לא יכול לגרד בגב. לא מגיע מה לעשות? הוא לא יכול גם לחכך את הגב שלו בגזעי העצים כמו הדובים. הוא תלוי בדרורים הקטנים האלה, שיגרדו בשבילו. ואל תחשבו שזה עניין קטן: קרציות, פרעושים, זבובים, כינים, כולם חוגגים באופן קבוע במיליונים על גב החיות הגדולות, כי כל אלה מתקיימים רק מהזיעה והשומן שהחיות הגדולות מפרישות על עורן. ותדמיינו כמה זה מציק. הדרורים זקוקים למזון ותוך כדי רכיבה הם מחסלים את כל המזיקים והמציקים האלה כמו חברת ההדברה הגדולה של הטבע. יש רק בעיה קטנה אחת: מה יעשו הדרורים כשהמזיקים הקטנים יתכלו ויושמדו על ידם. הם עצמם משמידים את הקרקע הדשנה שעליה הם יושבים. אז מה הם עושים? הם מנקרים לתאו בגב קצת יותר מדי. ופוצעים אותו. הפצע מדמם ומביא מחדש את כל הזבובים, הכינים, ושאר שרצים למיניהם אל גב התאו ושוב לדרורים יש מה לאכול. והם לא נותנים לפצעים האלה להירפא.
    מהו הנמשל? ודאי כבר הבנתם לבד. רצוי וראוי שעורכי הדין יהיו סרדינים ולא דרורים ביחס ללקוח שלהם. שהסימביוזה תהיה טובה ומוצלחת ולא רעה ובעלת אינטרסים להמשיך ולמשוך את הבעיות של הלקוח עד אין קץ.
    ולכן אנחנו מייחלים ומתפללים ללקוח שיבוא ויציע לנו או יסכים עמנו לשיטת התשלום ההפוכה. ואם פינה זו תפקח את עיניו של אחד הקוראים בלבד, אנחנו עשינו את שלנו, ותרמנו את תרומתנו לעולם המשפט.

האמנם הכל שפיט?

מאת עו"ד מישל חדד ועו"ד דורית זילברמן

האם הכל שפיט

האם הכל שפיט

אתם יוצאים בבוקר להתחיל את היום, פותחים דלת ו…נכנסים לעולם המשפט. כן, מדובר בכם. גם אם אינכם נמנים עם 35,000 עורכי-הדין החיים ובועטים היום בישראל. לא חציתם במעבר חציה? עברתם על חוקי התעבורה. חזר לכם צ'ק? עברתם על דיני שטרות. לא שילמתם את חובכם לבזק? הפרתם את דיני החוזים. רבתם עם השכן? נכנסתם למסגרת חוקי הבית המשותף. אופס. אם לא תיזהרו תהפכו לנתבעים, ועם ישראל תובע. לא סתם אמר נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, "הכול שפיט".

ואפשר לתאר את זה גם להיפך: אתם יוצאים בבוקר להתחיל את היום, פותחים את הדלת, והשכן שלכם הוציא כהרגלו את שקית הזבל שלו מחוץ לדלת דירתו, שם היא מחמיצה כל הלילה, ובבוקר הכלב של השכנה מלמעלה, הפך אותה והכול התלכלך. כבר הערתם לו בעדינות והסברתם לו כמה סבל כרוך בלצאת מהבית כשכולכם לבושים טיפ-טופ בחליפת קלווין קליין, והנעל שלכם טובלת בתחמיץ המסריח. אבל הבן-אדם לא מבין שום שפה חוץ מתביעה משפטית.

ועוד מהחיים. הלכתם לתומכם על המדרכה וטראח מכונית פגעה בכם. בזק או הבנק או העירייה הורידו לכם סכומים מטורפים, שאין קשר בינם לבין השימוש שלכם בשירותיהם. מה תעשו אם לא תתבעו? למזלכם, יש לכם זכויות אזרח וזכויות פרט שמגינות עליכם.
הבעיה עם כל הזכויות והחובות, התובעים והנתבעים, שהם לא המקצוע שלכם, נושאים כאלה לא מדברים אליכם, ואולי אפילו דוחים חלק מכם. אז מה הרוב עושה? בוחר עורך-דין לפי המלצת חברים ושוכח מהעניין. רוב הציבור מעדיף לא להיכנס לעומק, אלא להיפגש עם עורך-הדין, לנהל משא-ומתן קצר על הכסף, למסור את הניירת שיש לו, ולהשתדל לחקות את שלושת הקופים: לא שומע, לא רואה, לא מדבר. שעורך-הדין ישבור את הראש. לא אני.

כל בקשה להשיג עוד ניירות נראית לעמך כמו עינוי דין. כל שליחות להשיג ולהציג עוד מסמך, דרך להציק. עמישראל  היה רוצה להטיל את כל האחריות על עורך-הדין שלו. כמו ילדים. להטיל את האחריות על אמא, ולהתחבא מאחורי הסינר שלה, או על אבא, שביקשנו שיצעק על הילד שהציק לנו, או על המורה,  שירשום הערה ביומן למי שהעליב אותנו, ושינזוף בו. או, כשגדלנו, על הבוס, שיפטר את מי שעיצבן אותנו. העם נקעה נפשו, אבל לצערנו זה לא הולך ככה בעניינים משפטיים.

צריך לזכור, כי חירותכם, עתידכם וכספכם מופקדים בידי עורך-הדין שלכם באמצעות מסמך שחתמתם עליו בפגישתכם הראשונה, ושמייפה את כוחו לייצג אתכם. כלומר, ייפוי-הכוח עושה את כוחו של עורך-הדין יותר יפה ממה שהוא באמת. בזכותכם. אם אתם מאפשרים לו לפעול כראות עיניו, זאת שגיאה.

עצתנו היא: אל תפקירו את כוחכם בידי אף אחד אחר, ואל תשאירו הכול בידי עורך-הדין ותתעלמו, גם אם הוא בעל מוניטין, הצלחות, כתבו עליו בעיתונים, וכולם המליצו עליו. אתם צריכים לקבוע את המדיניות, ועורך-הדין שלכם רק מתרגם אותה לשפה משפטית ומשתמש בכלי עבודה משפטיים. אתם יכולים לחשוב ביחד על דרכים יצירתיות לפתרון, אבל על הלקוח להגדיר מה הוא רוצה להשיג במשפט. חובתכם להתקשר לעורך-הדין מדי פעם, לברר איפה הדברים עומדים, ולקבל דיווח על כוונות ועל דרכי פעולה, כדי להוביל ולא להיות מובל.

חובתו של עורך-הדין שלכם היא לשתף אתכם. מומלץ לקיים פגישות לפני הגשת כתבי הטענות (תביעה או הגנה), לפני ולקראת כל דיון. עם זאת, עליכם לעדכן וליידע את עורך-הדין בכל מסמך או פרט שהגיע לידיכם ושנזכרתם בו. עורך-דין אינו קורא מחשבות, שתפו אותו בדעתכם.
יחסים עם עורך הדין שלכם מתחלקים לשלושה תחומים: ביניכם לבינו, ביחסיכם מול הצד השני, וכשאתם מופיעים עם עורך-הדין בבית-המשפט. על היחסים ביניכם לבינו דיברנו. בבית-המשפט יש כללי התנהגות ברורים. מה קורה כשאתם מופיעים איתו לפגישות עם הצד השני? גם כאן יש לאמץ כמה כללי התנהגות.
ייצגנו יזם שעמד לפני חתימת חוזה עם בעל נכס. במילים פשוטות, קבלן שרצה להקים קניון על שטח של כמה מאות מטרים-רבועים. המשא-ומתן עמד להסתיים. בכל אחת מהפגישות שניהלנו פוררנו את סלע המחלוקת. המשא היה מפרך, המתן היה קשה. היד של בעל הנכס הייתה קפוצה. בכל פגישה חילצנו מתוכה עוד כמה פירורים.
במילים משפטיות, צד א' עמד לחתום על הסכם עם צד ב'. בסוף הדרך הצדדים מיצו את דרישותיהם, יישרו את נקודות המחלוקת ביניהם, והיו מרוצים. נקבעה פגישה חגיגית לחתימה על ההסכם. כוסות השמפניה הוכנו על השולחן. המסמכים עמדו גאים לידן בכמה עותקים. הלקוח שלנו עמד לפני נסיעת עסקים לחו"ל, עם כרטיס הטיסה ביד, מזוודה באוטו,  והתסריט בראשו. לחתום ולנסוע בקרשצ'נדו חגיגי.

בזווית העין הצצנו בהסכם ועינינו חשכו. גילינו, שהשינויים שהשגנו בפגישות האחרונות לא השתקפו בו, וזה הסכם של כמעט 30 עמוד. רמזנו ללקוח, שאי אפשר לחתום היום, שאנחנו מוכרחים לקחת את ההסכם למשרד, לשבת בשקט ולהשוות את מה שסוכם במו"מ למה שנכתב בו. ברגעים כאלה מבינים למה כל אחד נקרא צד, ולמה כל צד עומד מהעבר השני של המתרס. כשהאינטרס משותף אלה לא צדדים, אלה שותפים, אחים. אבל כאשר מתחילים לאבד אמון, ולרוב כתוצאה מזה גם להסתכסך, השותפים חוזרים להיות צד אחד וצד שני.  שני הצדדים אוחזים בהסכם, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי, כמאמר חכמי המשנה (עיין ערך: "שניים אוחזים בטלית").

ללקוח שלנו היה תסריט כתוב מראש בראש. כבר לא הייתה לו סבלנות לאותיות הקטנות, והוא רצה לראות כבר את כל העניין מאחוריו. השמפניה קרצה לו. המשא-ומתן היה ארוך כל-כך, והיום הוא התכוון סוף-סוף לחגוג.  היה לו קשה לקבל, שהשותף שלו לעתיד חוזר להיות כמו שכתוב בהסכם הצד השני, ושהצד השני עובד עליו. הוא אפילו כעס עלינו (עיין ערך: העורך-דין תמיד אשם).

בטיסה הוא קרא את ההסכם, והבין את הברוך. הוא התקשר זועם אל הצד השני, שהפיל את זה על עורך-הדין שלו, שהפיל את זה על מזכירתו, שהפילה את זה על אי תשומת לב, חוסר ריכוז, טעות אנוש. הילד שלה היה חולה, ומה רוצים ממנה. משהתגלה הצד האפל של הצד השני, העסקה לא יצאה אל הפועל.

פעם, חכמי העיר היו יושבים בחוץ, והעם פנה אליהם בכל סכסוך, מחלוקת, אי הבנה, בין אדם לחברו או בין אדם לרשות. הייתה לנו גם סנהדרין, עם 70 חכמים שישבו ושפסקו פסיקות מכַוונות, מה צריך לעשות ומה לא. היום אין סנהדרין, והדבר הטוב ביותר שעומד לרשות העם, כלקוח, הוא מערכת המשפט. אלא שכולנו  רק אנשים, לכל אחד יש אינטרס משלו, ועל הלקוח להקפיד שהאינטרס שלו יעמוד בראש הרשימה. לפחות כשמטפלים בעניינו.

הכל שפיט ואיך לבחור עורך דין

מאת עו"ד מישל חדד ועו"ד דורית זילברמן

אתם יוצאים בבוקר להתחיל את היום, פותחים דלת ו…נכנסים לעולם המשפט. כן, מדובר בכם. גם אם אינכם נמנים עם 35,000 עורכי-הדין החיים ובועטים היום בישראל. לא חציתם במעבר חציה? עברתם על חוקי התעבורה. חזר לכם צ'ק? עברתם על דיני שטרות. לא שילמתם את חובכם לבזק? הפרתם את דיני החוזים. רבתם עם השכן? נכנסתם למסגרת חוקי הבית המשותף. אופס. אם לא תיזהרו תהפכו לנתבעים, ועם ישראל תובע. לא סתם אמר נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, "הכול שפיט".

ואפשר לתאר את זה גם להיפך: אתם יוצאים בבוקר להתחיל את היום, פותחים את הדלת, והשכן שלכם הוציא כהרגלו את שקית הזבל שלו מחוץ לדלת דירתו, שם היא מחמיצה כל הלילה, ובבוקר הכלב של השכנה מלמעלה, הפך אותה והכול התלכלך. כבר הערתם לו בעדינות והסברתם לו כמה סבל כרוך בלצאת מהבית כשכולכם לבושים טיפ-טופ בחליפת קלווין קליין, והנעל שלכם טובלת בתחמיץ המסריח. אבל הבן-אדם לא מבין שום שפה חוץ מתביעה משפטית.

ועוד מהחיים. הלכתם לתומכם על המדרכה וטראח מכונית פגעה בכם. בזק או הבנק או העירייה הורידו לכם סכומים מטורפים, שאין קשר בינם לבין השימוש שלכם בשירותיהם. מה תעשו אם לא תתבעו? למזלכם, יש לכם זכויות אזרח וזכויות פרט שמגינות עליכם.
הבעיה עם כל הזכויות והחובות, התובעים והנתבעים, שהם לא המקצוע שלכם, נושאים כאלה לא מדברים אליכם, ואולי אפילו דוחים חלק מכם. אז מה הרוב עושה? בוחר עורך-דין לפי המלצת חברים ושוכח מהעניין. רוב הציבור מעדיף לא להיכנס לעומק, אלא להיפגש עם עורך-הדין, לנהל משא-ומתן קצר על הכסף, למסור את הניירת שיש לו, ולהשתדל לחקות את שלושת הקופים: לא שומע, לא רואה, לא מדבר. שעורך-הדין ישבור את הראש. לא אני.

כל בקשה להשיג עוד ניירות נראית לעמך כמו עינוי דין. כל שליחות להשיג ולהציג עוד מסמך, דרך להציק. עמישראל היה רוצה להטיל את כל האחריות על עורך-הדין שלו. כמו ילדים. להטיל את האחריות על אמא, ולהתחבא מאחורי הסינר שלה, או על אבא, שביקשנו שיצעק על הילד שהציק לנו, או על המורה, שירשום הערה ביומן למי שהעליב אותנו, ושינזוף בו. או, כשגדלנו, על הבוס, שיפטר את מי שעיצבן אותנו. העם נקעה נפשו, אבל לצערנו זה לא הולך ככה בעניינים משפטיים.

צריך לזכור, כי חירותכם, עתידכם וכספכם מופקדים בידי עורך-הדין שלכם באמצעות מסמך שחתמתם עליו בפגישתכם הראשונה, ושמייפה את כוחו לייצג אתכם. כלומר, ייפוי-הכוח עושה את כוחו של עורך-הדין יותר יפה ממה שהוא באמת. בזכותכם. אם אתם מאפשרים לו לפעול כראות עיניו, זאת שגיאה.

עצתנו היא: אל תפקירו את כוחכם בידי אף אחד אחר, ואל תשאירו הכול בידי עורך-הדין ותתעלמו, גם אם הוא בעל מוניטין, הצלחות, כתבו עליו בעיתונים, וכולם המליצו עליו. אתם צריכים לקבוע את המדיניות, ועורך-הדין שלכם רק מתרגם אותה לשפה משפטית ומשתמש בכלי עבודה משפטיים. אתם יכולים לחשוב ביחד על דרכים יצירתיות לפתרון, אבל על הלקוח להגדיר מה הוא רוצה להשיג במשפט. חובתכם להתקשר לעורך-הדין מדי פעם, לברר איפה הדברים עומדים, ולקבל דיווח על כוונות ועל דרכי פעולה, כדי להוביל ולא להיות מובל.